יצירה נשית בשירה ובצילום

"אשה אינה נולדת אשה, אלא נעשית אשה. שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקבה האנושית בחברה; המכלול התרבותי הוא שמעצב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר לסריס והמוגדר כנשי. רק בתיווכו של הזולת יכול הפרט ליהפך לאחר". כך כותבת באמצע המאה שעברה הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר, שהשפיעה השפעה עמוקה על המחשב הפמיניסטית עד ימינו ("המין השני - חלק שני, המציאות היומיומית", תרגמה: שרון פרמינגר, בבל 2007).

בספר 96 יצירות מאת משוררות וצלמות ישראליות, המתגייסות מתוך תקווה משותפת לגרום לשינוי התפיסה המקובלת של נשיות. כל אחת מהאמניות מבטאת, באמצעות אמנותה-שלה, חוויה מוכרת ומרגשת מחיי נשים בחברה הישראלית. היצירות, שרובן מתפרסמות לראשונה מעל דפיו של ספר זה, הן בעלות זיקה לתאוריה החשובה של דה בובואר וגם עומדות בזכות עצמן כיצירה ביוגרפית, אינטימית ונוקבת. 

 -------------------------------------------

 

שרון גרינברג ליאור

שרה

בְּאֶצְבְּעוֹת רַחְמִי הַמֵּת
אֲנִי בּוֹצַעַת מֵהַלֶּחֶם הַטָּרִי
מִמִּרְקָמוֹ הַחַם תּוֹלֶשֶׁת,
מְרַפֶּדֶת אֶת קִנִּי הָרֵיק.
וְאֶת הַנְּשִׁיקָה אֲנִי שׁוֹמֶרֶת:
לָשִׂים בְּפִי הַמַּלְאָכִים.

בָּאֹהֶל חֲשֵׁכָה סְמִיכָה,
וְאַבְרָהָם אִתָּם בַּחוּץ.
בָּאוֹר הַמְסַמֵּא הֵם נִצָּבִים
צְלָלִים בְּזָוִיּוֹת עֵינַי
וְרַק קוֹלָם נִשְׁמָע, שִׂיחַ הַגְּבָרִים הָרָם.
אֵיךְ אֶמְנַע עַצְמִי מִצְּחוֹק –
נְבוּאָתָם הִיא מַאֲכֶלֶת
פִּיהֶם מָלֵא בְּלַהַג, בְּשֻׁמַּן הָעֵגֶל, בְּלַחְמִי.

הֵם לוֹעֲסִים, בּוֹלְעִים וּמְקַנְּחִים
רַחְמִי בְּמַיִם.
הֵם לֹא נֶעֱלָבִים מִקּוֹל צְחוֹקִי.

בְּפִיהֶם נָמֵס הַלֶּחֶם,
לְאַט, כְּמוֹ שׁוֹקוֹלָד
מִתְגַּלְגֵּל מָתוֹק,
כְּמוֹ לַהֲגוֹת
תִּינוֹק.

 

שרון גרינברג ליאור, תסריטאית, משוררת וכותבת ילידת חיפה. מנחה סדנאות כתיבה וקריאה ומנחה אישית של כותבים. בעלת תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יצירתית מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

 

 

 

אורית גידלי

פְּלִשְׁתַּיִם

שׁוּב אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלַיִךְ הַבֹּקֶר
מְבַקֶּשֶׁת גָּלוּי מִדַּי מִן הַכַּפְתּוֹר בַּמַּחְשֵׁב
שֶׁיְּרַעֲנֵן אֶת לִבִּי בִּתְשׁוּבָה.
מְדַמְיֶנֶת לִשְׁמֹעַ אֶת הַמִּקְלֶדֶת שֶׁלָּךְ
נִלְחֶצֶת כְּמוֹ לְטִיפָה
וּמִתְפַּעְנַחַת בִּי אָחוֹרָה לְהֶדֶף.

שׁוּב אֲנִי מְמַשֶּׁשֶׁת אֶת הַמַּקָּשׁ הַמִּתְקַעֵר לִקְרָאתִי,
טְהוֹרָה רַק מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי רוֹצָה בְּאוֹתָהּ מִדָּה
לִשְׁלֹחַ וּלְקַבֵּל.

אִם לִהְיוֹת כֵּנָה עָלַי לְכַבּוֹת הַכֹּל.
לָתֵת לְתֵבַת הַדֹּאַר שֶׁנִּכְנָס שֶׁתִּתְנוֹדֵד מוּלֵךְ רֵיקָה
עַל הַיְאוֹר שֶׁל דֹּאַר הַזֶּבֶל
בְּלִי לְהִתְקַפֵּל לְתוֹכָהּ כְּתִינוֹק שֶׁרוֹצֶה לְהִמָּצֵא.
לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַקַּשׁ הָרֶוַח הַנִּמְתָּח לְפָרֵז,
לְהַדְלִיק מִתּוֹכִי כּוֹכָבִים אֲמִתִּיִּים
וְלֹא אֶת הַכּוֹכָבִיּוֹת שֶׁלָּךְ שֶׁתָּמִיד יֵשׁ לָהֶן אֲבָל.

עָלַי לְהַצְלִיחַ לְהִוָּלֵד אָחוֹרָה מִמֵּךְ בַּזְּמַן,
אֲבָל קָדִימָה מִמֵּךְ בַּתְּבוּנָה,
אֲנִי נִמְלֶכֶת בְּדַעְתִּי אֲבָל פִּתְאֹם אַתְּ עוֹנָה.
אֶצְבְּעוֹתַי מִתְרוֹצְצוֹת עַל הַמִּקְלֶדֶת
כִּצְבָאִים מְבֹהָלִים מוּל פָּנָסִים שֶׁל מְכוֹנִית
שֶׁמּוֹפִיעָה פִּתְאֹם בַּחֹשֶךְ.
מְפַזְּרוֹת סִימָנֵי-קְרִיאָה,
מַכְרִיזוֹת עַל הַהַרְבֵּה
כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת הַהַרְבֵּה הָאֲמִתִּי.

אֶת הַפְּלִשְׁתַּיִם אַתְּ מַצִּיעָה לִי
וְלַפְּלִשְׁתַּיִם אֲנִי עוֹנָה:

שִׁמְשׁוֹן פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו שֶׁנֶּעֶקְרוּ.
שִׁמְשׁוֹן רוֹאֶה אֶת דְּלִילָה.
אוֹ לְדַיֵּק:
אֶת שְׁחוֹר פִּיהָ הַנִּפְעָר
כְּמוֹ פִּי אִמּוֹ שֶׁנִּפְעָר בְּהַפְתָּעָה.
מִכֹּחוֹ שֶׁעוֹד יַגִּיעַ,
לֹא מִכֹּחוֹ שֶׁכְּבָר בָּא.

 

אורית גידלי, משוררת, סופרת ילדים, מנחת סדנאות כתיבה ומנהלת את בית הספר לכתיבה "סדנאות הבית" בשיתוף הסופר אשכול נבו.

 

 

 

שולמית אפפל

ענן

כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ לָרִאשׁוֹנָה חָשַׁבְתִּי
הָאִשָּׁה הַזֹּאת כְּלוּאָה בְּעָנָן
כּוֹתֶבֶת בְּמַכּוֹת סַכִּין
לֹא מִתְעַכֶּבֶת עַל בְּגָדִים
הַגְדָּרוֹת מִמֶּנָּה וָהָלְאָה
אַחֲרֵי שְׁתֵּי לֵדוֹת הַשָּׁדַיִם עוֹד מְנִיבִים
הַבֶּטֶן כְּבָר שְׁטוּחָה
וְהַשִּׁירָה מַדְגֵּרַת שֶׁמֶשׁ חַמָּה כְּפִטְמָה

 

שולמית אפּפל, סופרת. זכתה בפרס קוגל לספרות (1982), פרס היצירה ע"ש ראש הממשלה בשנת 1987 ובשנת 2013, פרס רמת גן לספרות בשנת 2014 על הספר "פחות מאמת אין טעם לכתוב" ומקום שלישי בתחרות הסיפור הקצר "הארץ" לשנת 2012. כתבה וביצעה את המונודרמה "מקל של קינמון" בתיאטרוֹנטוֹ 1991.

 

 

 

ריקי כהן

איבר אחר

הָיִיתִי בַּת 17 כְּשֶׁהִכַּרְתִּי אֶת ר'.
הוּא
נוֹלַד נְקֵבָה כַּהֲלָכָה
רְצִינִית וּכְחוּשָׁה
נְמָשִׁים עַל הַפַּרְצוּף הַסַּקְרָן
רַק בְּגִיל 7 הֵחֵלָּה לָחוּשׁ בּוֹ
בֶּחָבוּי הַנִּזְקָר
זֶה שָׁלַח אוֹתוֹת כְּאֵב
מְבַקֵּשׁ לִבְקֹעַ
גּוּף זָר מֵאֲחוֹרֵי הַוָּגִינָה.
הַמְגֻנָּה.

עֲבוּרִי הִיא הָיְתָה הָאַחֶרֶת
הַשֵּׁם שֶׁאֵין לוֹמַר
אֲחֵרִים הִכִּירוּ אוֹתָהּ טוֹב מִמֶּנִּי
רוֹצֶה לוֹמַר
רַע יוֹתֵר.

אֶחָד מֵהֶם הִצִּיעַ לִי לָשֶׁבֶת עַל מַרְאָה וּלְהַבִּיט בָּהּ
הָדַפְתִּי אוֹתוֹ בְּזַעַם, בִּרְתִיעָה צְרוּפָה
הִיא הָיְתָה הַפְּלָנֶטָה הָאַפְלוּלִית
הַלֹּא נוֹדַעַת
הַבְּאוּשָׁה
הַצְּנוּפָה
תְּעָלָה לְנִקּוּז פְּסֹלֶת וְאַשְׁמָה
מְכוֹנָה לְהַשָּׂגַת נֶחָמָה שַׁקְרָנִית וְזָרָה.

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת
חָשַׁבְתִּי עָלֶיהָ וְעָלָיו
אֵיךְ הִיא מִתְעוֹרֶרֶת וּמַרְגִּישָׁה בּוֹ
בּוֹקֵעַ מִתּוֹכוֹ
פּוֹרֵם וּבָא.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הִכִּישׁ הַזָּר
אֶת יַלְדוּתָהּ
הָיְתָה לָנוּ הַבְּרִית
שֶׁל הַנִּרְדָּפִים מָרָה.
הוּא הָיָה הָאַתָּה חֲבֵרָה שֶׁלִּי
עוֹד לִפְנֵי שֶׁקָּרָאתִי שִׁירָה.

 

ריקי כהן, משוררת, עורכת וכותבת סיפורת קצרה. עורכת אירועי שירה. "את לא נולדת אשה", אנתולוגיית שירה וצילום על נשיות בהוצאת מרום תרבות ישראלית, יצא בעריכתה בשנת 2016. פרסמה ספר שירים, "ערמה מלוכלכת בכל חדר" (ספרא, 2013) וערכה אסופת סיפורים דיגיטלית על אימהות, "אצלכם זה בוכה" (בוקסילה, 2013).

 

 

 

שירה סתיו

אשר יצר

אָז בֶּאֱמֶת שִׂחַקְתָּ אוֹתָהּ
שֶׁעָשִׂיתָ אוֹתִי
כָּכָה מְנֻקֶּבֶת
חֲלוּלָה מְחֻלֶּלֶת
כָּכָה פְּתוּחָה
וְכָכָה סְתוּמָה
וְאַתָּה יוֹדֵעַ
שֶׁכְּמוֹ שֶׁפָּתַחְתָּ אוֹתִי
וּכְמוֹ שֶׁסָּתַמְתָּ אוֹתִי
כָּכָה אֲנִי
לֹא מְסֻגֶּלֶת לַעֲמֹד פֹּה
מוּלְךָ
לִהְיוֹת קַיֶּמֶת
אִתְּךָ
אֲפִלּוּ דַּקָּה
בֶּנְאָדָם
בֶּאֱמֶת שִׂחַקְתָּ אוֹתָהּ
שֶׁעָשִׂיתָ אוֹתִי
כָּכָה.

 

ד"ר שירה סתיו, מרצה לספרות, משוררת, מתרגמת. ספרים: "לשון אטית" (דביר, 2012); "אבא אני כובשת: אבות ובנות בשירה העברית החדשה", עיבוד לעבודת דוקטור (דביר ומכון הקשרים, 2014). זכתה בפרס ברנשטיין לשירה ב-2013, פרס "טבע" בפסטיבל מטולה 2007 ופרס ברנשטיין לביקורת ספרותית ב-2009.

 

 

 

חני כבדיאל

*

כָּל יוֹם אֲנִי הוֹפֶכֶת לְאִשָּׁה
מֵאָז יָצָאתִי מֵרֶחֶם אִמִּי.
הִיא הָפְכָה לְאִשָּׁה בִּבְּרוּקְלִין
רַק עִם כְּנִיסָתָהּ לְעוֹלַם הַתְּפִלָּה.

עַד הַיּוֹם אִמִּי מְנַקֶּבֶת אֶת בָּנֶיהָ:
הִיא לָמְדָה עִבְרִית שֶׁל אֻלְפָּנָה,
שָׁם אֵין צֹרֶךְ בְּהַטָּיַת זָכָר.

כָּל יוֹם הוֹדֵיתִי בָּאַשְׁמָה. אֲנִי
נְקֵבָה נְקֵבָה
חֲלוּלָה חֲלוּלָה.
שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ.

רַק הַיּוֹם אִמִּי הוֹדְתָה
שֶלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה
כִּרְצוֹנָהּ.

 

חני כבדיאל היא משוררת ומתרגמת. ספרה הראשון "פרימת טלאים" ראה אור בהוצאת רעב (2015). מתרגמת-שותפה ב'איפה תהיו' – מבחר משירתה של פאט פארקר (2014). שיריה פורסמו בעיתונות ובכתבי עת שונים.

 

 

 

חיה ברצלר

איש ביטחון

בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי לִפְתֹּחַ אֶת הַתִּיק
פָּתַחְתִּי רַק קְצָת, שֶׁיִּהְיֶה לְךָ קָשֶׁה
הִכְנַסְתָּ אֶת יָדְךָ עַד הַמַּרְפֵּק,
פִּשְׁפַּשְׁתָּ פֹּה, חִטַּטְתָּ שָׁם, בְּלִי לְהִסְתַּכֵּל עָלַי בִּכְלָל.
כְּשֶׁמָּשַׁכְתָּ אֶת יָדְךָ מִתּוֹךְ הַתִּיק
נִשְׂרַטְתָּ מֵהָרוֹכְסָן.
שָׁלֹש טִפּוֹת דָּם זְעִירוֹת לִבְלְבוּ,
עַל זְרוֹעֲךָ
הַלְּבָנָה.
זֶה הַזְּמַן לְהַבִּיעַ מִשְׁאָלָה.

הֶעֱבַרְתָּ אֶת גַּלַּאי הַקְּסָמִים עַל הַבֶּטֶן שֶׁלִּי
מִבְּלִי לָגַעַת
הֶעֱבַרְתָּ אוֹתוֹ עַל אֲחוֹרַי
גַּם.
בְּלִי שֶׁתָּשִׂים לֵב
נָגַעְתִּי לְךָ בְּרִפְרוּף
בַּמִּפְשָׂעָה,
וְהָלַכְתִּי.

 

חיה ברצלר, סטודנטית לתואר שני בתרבות דיגיטלית במכון כהן, אוניברסיטת תל אביב.

 

 

 

 

סיגל בן יאיר

אַפטר פַּארטי

כְּשֶׁהִתְחַתַּנְתִּי עֲדַיִן לֹא יָדַעְתִּי
לְהָכִין שְׁנִיצֶל
הַיּוֹם אֲנִי מְאֻלֶּפֶת לַבֵּיצָה וּלְפֵרוּרֵי הַלֶּחֶם
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יְסַמְּנוּ עוֹד
אֶת דַּרְכִּי לַבַּיִת.

בַּעֲלִי לְשֶׁעָבַר הִתְחַתֵּן שִׁלְשׁוֹם
עִם אִשְׁתּוֹ הַשְּׁלִישִׁית שֶׁאוּלַי תֵּדַע
לַהֲפֹךְ אֶת הַסְּטֵייק בְּעוֹדוֹ רַךְ וְנִגָּר.
שֶׁלֹּא כָּמוֹנִי, אִשְׁתּוֹ הַשְּׁנִיָּה
שֶׁלִּבָּהּ הִקְשָׁה וְהִכְבִּיד
וְלֹא רָצְתָה לְהָפְכוֹ וְלֹא לְהָפְכוֹ
רָצְתָה.

לֹא יוֹדַעַת לְנַקּוֹת
לֹא יוֹדַעַת לְבַשֵּׁל
לֹא יוֹדַעַת לְכַבֵּס

אֵינֶנִּי מַכִּירָה אֶת עֲבוֹדוֹת הַבַּיִת
הָיִיתִי נְסִיכָה שֶׁנֶּחְטְפָה

 

סיגל בן יאיר, משוררת. פרסמה את ספרי השירה "לא מעודן" (הליקון, 2011), בעריכת אמיר אור; ו"אין עדות" (הקיבוץ המאוחד: קרן רבינוביץ לאמנויות, 2014), בעריכת יצחק לאור. זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים 2015 ופרסים אחרים. שיריה תורגמו וראו אור באנתולוגיות. השתתפה בפסטיבל השירה הבינלאומי בסטורגה, מקדוניה, 2015.

 

 

 

נורית ליברמן

אהבת נשים

בְּמַרְתֵּף חַיַּי
בְּמִסְגֶּרֶת הַחַלּוֹן הַצָּמוּד לַתִּקְרָה
אֵין יוֹתֵר אֲנָשִׁים,
רַק רַגְלַיִם חוֹלְפוֹת
בְּסַנְדָּלִים וּבְנַעֲלֵי 'נַייקִי' לְבָנוֹת -
וּמֵעֲלֵיהֶן הָרִיק הַמָּלֵא.
לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לִי יֶלֶד מִמֵּךְ,
אֲנַחְנוּ X וְעוֹד X
וְאֵין Y.
לַיְלָדִים בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית
לֹא יִהְיוּ שֻׁתָּפִים
לְמִשְׂחֲקֵי מִלְחָמָה.
מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ שֶׁעֲשִׂיתַנִי אִשָּׁה.

 

נורית ליברמן, ילידת תל אביב, למדה היסטוריה של עם ישראל ועסקה בהוראה. בשנים האחרונות החלה לפרסם את שיריה באתר "דרך המילים" של גלי צבי ויס.

 

 

נֹעם פרתום

הציפורניים שלו

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ רָצָה לְתוֹךְ הַצִּפָּרְנַיִם שֶׁלּוֹ
הִיא מַזְכִּירָה לִי אֶת עַצְמִי שֶׁל פַּעַם וַאֲנִי רוֹצָה לָשִׁיר לָהּ סֶרֶנָדָה –
אַתְּ מוֹעֶכֶת אֶת קֵבָתִי נַעֲרָה יָפָה – כְּשֶׁאַתְּ רָצָה
לְתוֹךְ הַמַּבְעֲרִים הַדּוֹלְקִים בַּכִּיסִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁנּוֹצָרִים
מֵאֲחוֹרֵי סַהֲרוֹנֵי הָרְקָמוֹת הַקְּשִׁיחִים וְהָעֲכוּרִים שֶׁל
הַצִּפָּרְנַיִם שֶׁלּוֹ. בְּרָקִים וּרְעָמִים מִתְפַּגְּרִים לָהּ בַּלֵּב, נִקְרָעִים לְ-רָק
וְרָ-ם, פִּסּוֹת שְׁבוּרוֹת, טְלָאֵי פִּצּוּצִים, כְּמוֹ עוֹר חַיָּה אוֹ עוֹר נַקְנִיקִיָּה
מְבֻקָּע מִתַּחַת לַשִּׁנַּיִם הַנִּנְעָצוֹת בָּזָק וְהַנּוֹצְצוֹת בְּזִיק – לְהַזִּיק - שֶׁל הָעוֹלָם.
מְצִלְתַּיִם חוֹבְטִים כַּדּוּרֵי טֶנִיס מִפְּלָדָה בְּרֶ-טֶט טט טט טט כָּבֵד וְאֵין הַצָּלָה
כְּשֶׁהִיא רָצָה כְּמוֹ מֻכַּת גּוֹרָל, בְּהִדְהוּד מַחֲזוֹרִי, לְתוֹךְ הַצִּפָּרְנַיִם שֶׁלּוֹ.
זֶה לֶגִיטִימִי שֶׁאַתְּ צְכָה לְהִתְנַגֵּשׁ בְּקִירוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת,
רַק אַל תִּקְרְאִי לְזֶה אַהֲבָה, זֶה מוֹצִיא לְכֻלָּנוּ שֵׁם רַע
אֵיךְ שֶׁאַתְּ רָצָה כָּכָה בְּלִי בַּקָּרָה, לְתוֹךְ הַצִּפָּרְנַיִם שֶׁלּוֹ.
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לַעֲצֹר, הִיא צוֹעֶקֶת, אֲנִי פּוֹרַחַת כְּמוֹ טִנֹּפֶת
רַדְיוֹאַקְטִיבִית לְהִצְטַנֵּף לְגֹדֶל גַּרְגִּיר אָבָק מִתַּחַת לְמֻטַּת
סַכִּינֵי הַסִּרְפָּד הָאֲדֻמִּים מְשֻׁנָּנִים, הַצִּפָּרְנַיִם שֶׁלּוֹ,
רוֹצָה לְדַמֵּם כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בִּי, חוֹמֵל אוֹתִי כְּמוֹ גּוּרָה לְכַסּוֹת
בִּשְׂמִיכַת אִישׁוֹנִים, לְהַשְׁכִּיב בַּחֲתָכִים פְּתוּחִים, רַכִּים, לְכִוּוּן הַשָּׁמַיִם
בַּסַּלְסִלָּה עִם רִפּוּד הַקְּטִיפָה שֶׁהִיא חֵיקוֹ הַחַם לְאַחַר שֶׁהִתְקַטַּנְתִּי
וְהִתְפַּזַּרְתִּי - חַלָּה אֲכוּלָה לְרִבּוֹא פֵּרוּרִים – לְהֵאָסֵף אֵלָיו כְּשֶׁאֲנִי
מְלִיטָה וּמִתְפַּלֶּלֶת, מַלְחִיתָה וּמְיַלֶּלֶת אֶת חַיַּי בַּיָּדַיִם שֶׁלּוֹ, דִּמְעוֹתַי
נֶאֱגָרוֹת בְּתוֹךְ קוֹנוּסֵי צִפָּרְנָיו - סִירוֹת דְּמוּיוֹת צִפּוֹר שֶׁכָּלְכֻּלָּן
שְׁפִּיצִיּוֹת מַקּוֹר - עֲשָׂרָה כַּדֵּי מֶלַח הוֹמִים בַּיְקוּם הַגָּדוֹל מֵרֹב בִּכְיִי, וַאֲנִי
סְחַרְחֹרֶת עַל שִׁפּוּד הַצִּפָּרְנַיִם הַמִּסְתּוֹבֵב שֶׁלּוֹ, שָׁרָה לוֹ בְּהִשְׁתַּנְּקוּת
אַחֲרוֹנָה - הַכְנֵסְנָא אוֹתִי תַּחַת כַּנְפֵי צִפָּרְנֶיךָ, יָא בֶּן שַׁרְמוּטָה
מָתוֹק וְחַנּוּן, רוֹאֶה כְּלָיוֹת וָלֵב, כֹּהֵן נִשְׁמָתִי הַמְהֻלָּל שֶׁגּוּפוֹ מִקְדָּשׁ
וְרוּחוֹ אוּרִים וְתֻמִּים, אֵיךְ אַתָּה קוֹרֵא אוֹתִי כְּמוֹ מוֹרֵה נְבוּכִים וְרוֹאֶה אֶת
הַפְּרָחִים מִבַּעַד לַחֲתָכִים זֶה מַדְהִים –
בָּחַרְתִּי אוֹתְךָ מִכָּל הָאֱלֹהִים.
כָּכָה הִיא – הוּא פּוֹתֵחַ לָהּ אֶת צַ'קְרוֹת הַלֵּב, הוּא גּוֹרֵם לָהּ,
לָרִאשׁוֹנָה, לְהַרְגִּישׁ בְּעַזּוּת – לִקְרֹא שִׁירָה, לִרְקֹד טַנְגּוֹ, לְהִתְעַמֵּק
בִּמְצוּלוֹת הַפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה, וְהִיא דּוֹגִי בֶּג מִנְּיָר חוּם - מְלֵאָה
תְּשׁוּקָה לְהַקְרִיב לוֹ אֶת (שְׁאֵרִיּוֹת) יֵשׁוּתָהּ לְעוֹלָה - בְּתִקְוָה
נָשִׁית כָּלְכָּךְ, עֲגֻלָּה מֵרֹב אֱמוּנָה וּתְמִימוּת וְטִמְטוּם – שֶׁבָּרֶגַע
הָאַחֲרוֹן, הַמַּכְרִיעַ, יָחוּס עָלֶיהָ הוֹד רוֹמְמוּתוֹ וְיִקְרָא:
"אַל תִּשְׁלְחִי יָדֵךְ אֶל גְּרוֹנֵךְ! אַל תָּטִילִי נַפְשֵׁךְ בְּכַפֵּךְ, הוֹ נַעֲרָה
צַחַת מַחְלָפוֹת וְזַכַּת קוֹל, שֶׁהֲלֹא אַתְּ יְקָרָה לִי יוֹתֵר מִכֹּל!" וְאָז,
אָז הִיא תּוּכַל לָתֵת לְכָל הַקַּשְׁיוּת הַקְּפוּצָה בָּעֹרֶף לְהִשָּׁמֵט - לְהִתְרַכֵּךְ
לְדוֹנַג דְּבוֹרִי וְנִמּוֹחַ. אָז הִיא תִּפֹּל מְלוֹא עָצְמָה מִתְיַפַּחַת עַל צַוָּארוֹ
כְּמוֹ סְקַרְלֶט אוֹ'הָרָה הַשּׁוֹכֶבֶת חַסְרַת אוֹנִים וּמְהֻפְּנֶטֶת, עַל גְּבוּל הַמְעֻלֶּפֶת,
בִּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל רֶט בַּטְלֶר - אֶלֶף טִפּוֹת טַל שֶׁל יֶזַע צוֹרֵב אַךְ מִתְפַּקֵּעַ אֹשֶר
חֲסַר גְּבוּלוֹת יִגְלְשׁוּ גֶּשֶׁם פְּנִינִים עַל צַוָּארָהּ, וְהִנֵּה סוֹפְסוֹף תֵּדַע – שֶׁהֲרֵי אִם חָנַן
אוֹתָהּ כָּךְ - זוֹ כַּנִּרְאֶה אַהֲבָה, זוֹ כַּנִּרְאֶה בֶּאֱמֶת אַהֲבָה ---
כָּכָה הִיא קוֹרֵאת לְזֶה לְפָחוֹת, אֲבָל בְּעֶצֶם זוֹ פָּשׁוּט הַדֶּרֶךְ בָּהּ נָשִׁים
חֲסוּכוֹת רִגְשִׁית מִבֵּית אִמָּאַבָּא וְעִם הַעֲרָכָה עַצְמִית יְרוּדָה
(וְהִתְרַגְּשׁוּת יוֹקֶדֶת מִסִּפְרוּת וּסְרָטִים) שׂוֹנְאוֹת אֶת עַצְמָן מִשַּׁחַר הַזְּמַן וְעֶרֶשׂ הַתַּרְבּוּת
בְּאֶמְצָעוּת גְּבָרִים.

 

נעם פרתום, משוררת, פרפורמרית, עיתונאית, מתרגמת ומנחת סדנאות כתיבה וספוקן וורד. ספר ביכוריה, "להבעיר את המים באש", ראה אור בהוצאת חרגול ועם עובד בשנת 2012. זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם תשע"ו ופרס רמת גן לספרות לשנת 2014. זכתה בעיטור אנדרסן לשנת 2016 על תרגום ספר השירים "הכל בפנוכו" מאת של סילברסטיין (הוצאת מודן).

צילום: יונתן בלום

 

הזנת תוכן: 27.6.2016

חזרה לדף הראשי "מה חדש בשירה"