מאת: רפאל וויאצ'ק

מפולנית: יונתן ברקאי
עריכה: יקיר בן-משה
הוצאת אבן חושן

"חייב להיות מישהו, שאינני מכיר, אבל הוא השתלט
עליי, על חיי, על מותי, על הדף הזה" (וויאצ'ק)

לראשונה בעברית: תרגום שירי המשורר הפולני הגדול,רפאל וויאצ'ק, מי שנחשב לאחד מפורצי הדרך של השירה הפולנית החדשה, "החצופה", הסוערת והמתירנית.
נדמה ששום דבר לא מכין את הקורא הישראלי למפגש הראשוני עם שיריו של רפאל וויאצ'ק. כמי שאמונים היטב על מסורת שירת פולין החדשה מבית מדרשם של מילוש ושימבורסקה – קשה שלא להיות מופתעים מהעוצמה המסחררת, פרועת הרסן של המשורר.

וויאצ'ק, שנולד על חורבותיה של פולין בתום מלחמת העולם השנייה, הוא תוצר מובהק של דור פוסט-טראומטי – כל שירתו מדומה להתפרצות לוהטת של הר געש ספרותי: שפת קללות נמרצת, שבה האלכוהול נידף כמעט מכל שורה, לצד רגעי רומנטיקה מתקתקים; חופש מוחלט במשחקי החיים והמוות לצד עיסוק אובססיבי בגוף ובתשוקה הארוטית; חתירה נמרצת אל דיוק הזהות העצמית והאינטימית לצד כמיהה בלתי פוסקת לחוש את האחר; רגעי שתיקה, גמגום והיסוס, לצד זעם אנרגטי של אדם הנדמה כיורה מילים ללא הבחנה, חסרות צנזורה, לכל עבר. זהו וויאצ'ק: חצוף ועדין בו-זמנית. נסיך השירה הפולנית החדשה, שוקק החיים שהתאבד בגיל 26, דיוקן 'חתן' פולני שאף נערה לא תעז להציג בפני הוריה. ובכל זאת אין משורר שקרוב יותר לעולמם של הצעירים בפולין, מאשר וויאצ'ק, ולא במקרה דמותו הולכת וכובשת יותר ויותר את ליבם של צעירי העולם כולו.

התרגום לעברית מבוסס על מהדורת השירים של וויאצ'ק, שיצאה מטעם בית ההוצאה הממשלתית של פולין בשנת 1999.
"אהובתו של התלוי" מציג את מיטב שירתו וכן את קטע הפרוזה "באש ובמים", מתוך "סנטריום".

רפאל וויאצ'ק | Rafal Wojaczek

יליד 1945 מת ב – 1971
וויאצ'ק, המשתייך לחוג "המשוררים המקוללים", שקע במהלך חייו באלכוהוליזם ובדיכאונות קשים ובסופו של דבר התאבד בגיל 26. פרסם את שיריו לראשונה ב-1965 בירחון פואזיה. פרסם ארבעה ספרי שירה, שניים מהם פורסמו בחייו ("עונה", 1969; "עוד סיפור", 1970) ושניים לאחר מותו ("מסע הצלב", 1972; "שלא היה", 1972). בשנת 2005 יצא לאור ספרו "סנטוריום", ועוד קודם לכן (1999) פורסם סרט על חייו.

על המתרגם יונתן ברקאי

יונתן ברקאי, ניצול שואה, שחקן, מורה ומשורר נולד ב-1937 בלידה,
עיירה בליטא (סמוכה לוילנה). נולד כיונס ברקוביץ' ומאז התגלגל בשמות וזהויות שונים.
החל לכתוב שירה ב-1990 והשתתף בסדנאות שירה של אגי משעול וישראל בר-כוכב. בתיאטרון ובשירה מצא מפלט מסיוטי העבר.
הוא פרסם שלושה ספרי שירה מתורגמים לפולנית (הוצאת ורסט, לובלין) שזכו לביקורות אוהדות.
ב-2010 ראה אור בתרגומו ספר שיריו של המשורר הפולני הנחשב תומאש יאסטרון, "רק החיבה עולה לשמיים", שזכה בשבחי הביקורת (הוצאת פרדס).

רפי וייכרט, משורר, מתרגם, מבקר ועורך "קשב לשירה":
"יונתן ברקאי מעניק לנו בעברית חיה ועכשווית שירה בת זמננו, הכתובה במקצבים חופשיים, שרבות נקודות המגע בינה ובין מה שכותבים משוררים ישראלים באותן שנים. לקרוא את תומאש יאסטרון בעברית היא חוויה מענגת ומעשירה."

ברקאי פרסם שני ספרי שירה: "דו"ח קצר" בעריכת ענת זכריה (הוצאת אבן חושן, 2010) ו"באווירה הפסטורלית של בית העלמין" (הוצאת פרדס, 2014).

אגי משעול על "דו"ח קצר":
"ספרו הראשון של יונתן ברקאי הוא קריאת תגר של כוחות החיים על המוות. ספור חיים ארוך של ילד ניצול שואה המתגלגל בשמות וזהויות שונות, מתנקז כאן ל"דו"ח קצר", לשירים מפתיעים ואמיצים מנקודת מבט ייחודית שהיא ניצחון הארוס על התנאטוס" .

ארז שווייצר על "דו"ח קצר":
"שיריו של ברקאי אינם עוד שלוחה מאוחרת של אוונגרד שובר מוסכמות שפה וחיים. הם לא עוד פרובוקציה לשם פרובוקציה. הרושם הבולמוסי שהם מעוררים נובע מרעב אדיר לחיים, מהיאחזות במה שנשאר אחרי שנשרפה הנפש, כלומר בבשר, אבל גם מחוסר יכולת להכיל עוד בכלים ראויים כביכול, מכובדים כביכול, מתורבתים, את מה שאין דרך לקבלו" (הארץ ספרים, 30.6.2010)

אמיר בקר על "באווירה הפסטורלית של בית העלמין":
"יש שירים שניכר בהם כי נולדו במטרה להגיע לקהל קוראים ולהרעיף עליו רוב טובה ורושם. שירים כאלה, לרוב אינם נוטים להצטנע ולעתם אף מצהירים בגאון על ערכם ותרומתם הפוטנציאלית. לעומתם, דווקא שירה שנולדה מתוך ניסיון לגאול את הנפש שיצרה אותה, בלי שתכוון להשפעה כלשהי על קוראיה, עשויה להביא גאולה, ולכל הפחות יופי, לעולם.

יונתן ברקאי נולד בפולין ב-1935 והעשור הראשון לחייו כלל על כן שנים ואירועים שאפילו השירה מתקשה להכילם. כמי שהיה שם, וה"שם" עודנו בו, הוא מעביר אלינו את שחווה וחזה בעיניו, עיני ילד. בהיותו משוחרר בקונוונציות שואה, שיריו מצליחים להפתיע אותנו." (הארץ ספרים, 10.10.2014)

ב-1941 עם פלישת הגרמנים נרצח אביו של יונתן ברקאי. ב-1942 בהיותו בן חמש ניצל ע"י אמו מהשחיטה הגדולה בגטו. הם שרדו את המלחמה בעזרת תעודות אריות שסופקו להם ע"י הכומר חסיד אומות העולם – ד"ר ויטולד שימצ'קביץ'. לפני שנתיים יד ושם תיעד את סיפורו.
ב-1951 בהיותו בן 14 עלה עם אמו לארץ והתגורר איתה ועם אביו החורג בקרית אתא.
סיים תואר ראשון בהיסטוריה כללית ומדעי המדינה. שיחק בתיאטרון "האוהל" ובתיאטרון חיפה והשתתף בתסכיתים בקול ישראל. ב-1964 נסע לניו-יורק ללמוד משחק ובימוי אצל אוטה האגן והרברט ברגוף, אצלו למדו גם גילה אלמגור ויהורם גאון.
בשובו ארצה החל בקריירה הפדגוגית שלו. לימד היסטוריה, אזרחות ותיאטרון בבתי ספר תיכוניים בקרית חיים ובקרית ביאליק (קריות ליד חיפה).
בשנת השבתון שלו בלונדון (1982-1983) השתלם בבימוי ב-British Theatre Association (BTA).. היה חבר האקדמיה לתיאטרון במשך שלוש שנים.

נשוי + שתי בנות – נועה שחקנית (להוציא את הכלב, תעשה לי ילד, ובימים אלה משחקת בסדרה "הצורף") ותמר במאית טלויזיה (חתונה ישראלית, חלומות אסורים, התחתנתי עם כדורגלן, גיל ריבה עד הבית ועוד).

כיום מתגורר בת"א.

לתפוס את השירה הפולנית בגרונה
מילים אחדות על שירת רפאל וויאצ'ק

בעולם של מונופוליטיזציה צרכנית וגלובליות בין-אישית, וויאצ'ק הוא סמל לאנרכיה ולמרדנות. שירתו היא אנטי-בורגנית במובהק ומפנה גב לשמרנות החברתית והתרבותית בפולין ובכלל. לא במקרה כונה וויאצ'ק "המשורר המקולל של פולין", שכן הוא צלל לתחתיות החיים, ביקש חופש פואטי בכל מחיר, ויחד עם זאת שמר על שליטה ספרותית. שירתו מתפרשת בעיקרה על פני שש שנים בלבד, 1965-1971, בשנים הסוערות של פולין המודרנית, כאשר הדור הפולני הצעיר החל להבין כי הוא לכוד במערכת פוליטית שקרית. בשל הגישה הצבעונית והנטורליסטית של שירתו, ובעיקר בשל הטון הוידוי, הוקע וויאצ'ק בידי הממסד הספרותי – וכך גם היום הוא "נדחף" לשולי המפה התרבותית של פולין.
האם ניתן בכלל להשוות בין שירתם של מילוש, הרברט, שימבורסקה, ליפסקה ומשוררים נוספים מתקופת תור הזהב של שירת פולין לאחר מלחמת העולם השניה, לבין שירתו של וויאצ'ק? מה בין הלשון הצחה, הנקייה והמגוהצת, האינטלקטואליזם החד והערכים האוניברסאליים בשירת מילוש ושימבורסקה, לעומת כדור האש של שירתו? וויאצ'ק הלם במכת חשמל את פני השירה הפולנית בכך שהעמיד פואטיקה דרמטית, שקופה ומרתקת מבעד לדובר חריף בעל זהות מסוכסכת, מפוצלת, אכזרית ובלתי מתפשרת; צל רפאים של אדם כמעט ללא הגדרה עצמית, המחפש – מבעד לשפת השיר, לתענוגות העולם ולייסורי הגוף – את עצמו, ואת המוות. שכן, וויאצ'ק כתב אמנם שירים שתפסו בציפורניים את השירה הפולנית בגרונה, אך גם את חייו: כמי שלא מצא את מקומו בעולם, לאחר שלושה ניסיונות התאבדות, הצליח לבסוף המשורר להתאבד בבליעת כדורים והוא בן 26 בלבד. מאז מותו זכתה שירתו למעמד של פולחן ממשי בקרב צעירי פולין (המונים מגיעים מדי שנה לקברו לקריאת שירה, הדלקת נרות, והילולת אלכוהול ומין), ודרכם אף זוכה כיום וויאצ'ק למעמד מרכזי יותר בנוף הספרות הפולנית.
כיצד ניתן אם כן לתפוש את שירתו? קשה לענות על השאלה. יש הרואים בו את "הציפור הכחולה" של השירה הרומנטית, בשל יפי השפה ומרקמי הקסם הרגשי הטמון בה, ויש הרואים בו את "העורב השחור" של פו, כלומר המוות שבתוך החיים; יש הרואים בו את הסקנדליסט החצוף של השירה הפולנית, היוצא באומץ כנגד השלטון הקומוניסטי (בשל כך אף צבר לחובתו ערימה של "ניירות צהובים" מטעם המשטר), ויש הרואים בו פסיכופט שאינו יודע את הגבול ונתון לבעיות נפשיות חמורות; יש הרואים בו משורר הכותב במשורה וכמי שמודע לכל פסיקה ושתיקה בשיריו, ויש הרואים בו כותב בולמי שאינו יודע שובע; ולמרות - ואולי הודות - לזיקיתיות הזאת, אין ספק שוויאצ'ק היה אמן רגיש ובלתי רגיל, שחרף ייסורי חייו זכה לנשיקת האלוהים.
שירתו של וויאצ'ק מקיפה ארבעה ספרים – שניים מהם פורסמו בחייו ("עונה", 1969; "עוד סיפור", 1970) ושניים לאחר מותו ("מסע הצלב", 1972; "שלא היה", 1972).

הזנת תוכן: 27.2.2016

חזרה לדף הראשי "מה חדש בשירה"