ארוחת ערב בּמָארְיֶינְבָּאד

היֹה היה. היה או לא היה.
איש ואשה. אשה ואיש.
בואו נגיד שהם אהבו. פעם, הם מאוד אהבו.
בואו נקרא לו הוא. בואו נקרא לה היא.

פעם הייתה נסיכה. יכולה הייתה אפילו לזכות במלכוּת. הרי אין גבול לאפשרויות.
הוא היה הֵלֶך בממלכה אבודה.

אחת לשבע שנים, הם נפגשים. קצת לפני השקיעה, תמיד על אותה מרצפת, שני צעדים לפני הרמזור, דיזנגוף פינת פרישמן.
אחת לשבע שנים. בתוך קו הגבול של חריצי המדרכה. עם הגב לקליפורניה, הם עוצרים.
היא מרימה את העיניים. שברי הירקן הבוהקים במרצפת עוד יצוקים במשקפיה, במבטה.

היא אומרת: הָיי.
הוא מסיט את הרֵייבָּנְד פעם אל הבלורית, כעבור שבע שנים אל המצח, ואחרי עוד שבע שנים, יש לו כבר המון פנים לרחוץ.
הוא מזדקן צעיר כל כך.
הוא אומר: בחיי שזאת את. והפסקת לעשן, מתאים לך. פתאום לא צריך לנחש לך את פנים.

אחת לשבע שנים.

הוא אומר עוד: ככה בלי העשן את באמת יפה. רק תעשי טובה. תתבגרי כבר. זה לא פייר שרק אני.

אחת לשבע שנים.

מה היא חושבת?

מה הוא חושב?

היא חושבת ש:

ביום טוב, ריח השווארמה דוהר על כְנף רוח צפונית לכיוון הדיזנגוף סנטר, מתפזר, יש שם ארובת אויר.

ביום רע עולים ריחות שתן מבית השימוש הציבורי שבמרתף מתחת לקאמרי. לפעמים גם ריח קיא של שיכורים שמעבירים שם את הלילות הקרים, אבל זה רק בחורף. גם במלחמות.

פעם היא עברה שם ואשה אחת עצרה אותה: גיברת! החצאית!

איזה מזל, היא חושבת, תוך שהיא מושכת את אִמרת החצאית מתוך הגרבונים, תחתונים, שמתחילים להקרע, שהגומי טיפטיפה נמתח, אני מיד זורקת, כל כך לא נשי! והיא מביטה שוב לאחור, אוף! כזאת רכבת עד למעלה! והבשר שצריך להיות חבוי נחשף, כמו בחלום הזה, שהיה חוזר ומעיר אותה. חוזר ומעיר. והזיעה. היא יוצאת מהמקלחת בבסיס, הולכת לשק"ם ורק בִּפנים, בגלל הציחקוקים של הבנים, היא מביטה כלפי מטה ומבחינה בעירום, בבגדים שאינם. הזיכרון הזה מעלה שוב סומק בלחייה, כך נדמה לה והיא מוציאה מראה מהתיק, לא מורידה את משקפי השמש, מתקנת את האיילָיינֶר השחור על בליינד, שלא יראו שהעיניים שלה שוב מוצפות בדם.

אבל היא שוכחת ש: איזה מזל, זאת בכלל לא השנה השביעית.
ואולי כן, אבל רק בשבילה והוא שכח לעבור שם. במקרה הוא שכח.
בין לבין היא מופיעה לא קרואה. במקומות לא צפויים.
בוחשת במחשבותיו.
מערבלת סביבו את האוויר.

לעיתים היא מופיעה בצעדים חרישיים.

הוא מתחיל לחפש את עצמו בחדרים המוגפים.

כשהוא מתחיל להזיע היא עוצרת, אוספת את עצמה – ונעלמת, כשהמערבולת שיצרה גולשת בעקבותיה.

היא חושבת:

פעם, כשזה עוד היה בקפה ורד למעלה במרפסת שהשקיפה לשדרות קרן קיימת, ניתן היה להציץ פנימה ולראות את כולם. לראות את כל הספרים בהתהוותם. כשעוד היו דף בדפדפת פוליו צהובה או נייר עיתון זול, אפרפּר, על שולחנות הפורמייקה המתנדנדים. והמלים היו מתעופפות שם מן התקרה. ממקום התצפית שלה, על המרפסת, היא מוכנה הייתה להישבע שהן היו מסתדרות מעצמן למשפטים, נושרות ישר אל הנייר, שורות שורות. שורות ארוכות או שורות של שיר. אחר כך הייתה קונה את הספר, שזה עתה יצא. מלטפת את העטיפה. מריחה בשקיקה את ריח הדפוס של כל אות בנפרד. מדפדפת מן ההתחלה לסוף ושוב להתחלה. אחר כך הייתה קוראת. כשהייתה נתקלת במשפטים המיוחדים ההם הייתה מתרווחת, עוצמת עיניים, זוכרת את מעופם. רושמת אותם בכתב יד מצוייר בפנקס מיוחד.

לעיתים רחוקות הייתה הרוח מביאה מלה טועה אל שולחנה. היא הייתה אז מאמצת את האסופית הדלה. מביטה פנימה בקנאה. לו רק היה לה האומץ לשבת פעם אחת בפנים עם כולם. שם המילים שפעו והיו הדוּרות. אגב כך שכחה לשתות. הקפה היה מעלה קרום סדוק בכוס הזכוכית הגסה, ששטה בתחתית המוצפת כי שושנה השמנה הייתה מציבה לה אותה על השולחן בנקישה, היא הרי לא נחשבה. לפי סדר הישיבה בפנים היא יכולה הייתה לנחש מי פגש את מי. מי נפרד. מי התגרש סופית, הרבה לפני שקראה בעיתון.

מעניין, היא חושבת, בכל פעם שהיא זוכרת את בית הקפה הישן, היכן נושרות המילים עכשיו. כי עשו שם בנק. כמו מצבה. עם הרבה שיש. ואפשר לעמוד שם, להשתקף בצבע חום כמו תמונה ישנה, אבל בכרומו. מי בכלל רוצה להיות צילום כרומו? אם כבר געגוע אז כזה אמיתי, חום וישן, לא בשיש מבריק. אז כולם התפזרו. גם הם זזו. דרומה. אבל לא החליפו מדרכה. אחרי הצהרים הבתים כאן עושים צל ומסתירים את הים. זה הוא שלא סובל את הים. בעיקר לא ים אדום.

היא חושבת: ים מדמם זה קיטשי. גם השקיעות. טוב שיש כאן בתים להסתיר.

הוא חושב:

מתי זה היה? לכל הרוחות, מתי?

אחת לשבע שנים.

הוא חושב:

הולכים יחד הביתה. ברגל. את הדרך אני לא מצליח לזכור. תמיד ישר למטבח. לא. מין קפיצה למטבח. הולכים הולכים – והופס בלי שהרגשתי – אנחנו כבר במטבח.

הוא חושב:

ותמיד משום מה, במטבח. אבל כשאני אוחז בידה, בדיזנגוף פינת פרישמן, אני אף פעם לא מתכוון למטבח. אפילו לא חושב לקחת אותה הביתה. רוצה לקחת אותה למקומות נקיים. שקופים. עם הרבה מים זורמים. רוצה שפעם אחת הדברים יקרו אחרת.

הוא חותך את הסלט. סכינים זאת המומחיות שלו. יש לו סבלנות לחתוך את הירקות קטן קטן. גם את הבצל. את העגבניות. אצלה הן תמיד מתקוְוצֶ'צ'וֹת. הוא לא סומך עליה עם העגבניות. הוא שונא, אבל ממש שונא, כשמקווצ'צ'ים לו את העגבניות. עליה אי אפשר לסמוך. הוא הרי יודע, שאם כן, הסוף יהיה שהוא יאכל צעצועים, שרצים, כל מיני שמות משונים. אוכל – לא יהיה.

היא מבריגה את חולץ הפקקים לתוך בקבוק היין, שולפת את הפקק, מקשיבה, הצליל מפקפק. מתפוגג. נותנת ליין לנשום. מקרבת את השעם לאף, עוצמת עיניים, נושמת עמוק, משתכרת מן הארומה. ריזלינג זה היין שלה. הארומה שלו מפתיעה, היא מתחילה ללגום משהה קצת בפה, בולעת. סתם יין חצי יבש, ואז אחרי שבלעה והיא חושבת לעבור הלאה מופיע הקצה. העקצוץ המעניין. צריך הרבה סבלנות על מנת להנות באמת. בשביל יין צריך סבלנות. היא מתבלת את הירקות. יש לה טעם טוב. וכסלר כחול מעל הפסנתר. פלדי עם הכפתורים בפינת האוכל וגוטמן כחול צהוב חושני מאוד, מעל הספה. כולם עם הקדשה אישית, גם אֵשֶר, אבל הוא באמבטיה. כמה חבל, היא מבחינה, הפעם היא שכחה את הפרחים. ורדים. בא לה ורדים אדומים. קטיפתיים. עם עלי כותרת בשרניים כמו פעם. עם ריח.

הוא אומר, הילדים גדלו. סוף סוף גדלו.

היא אומרת, כן. שבע שנים, ומוסיפה קצת שמן זית, הייתי רוצה שתקרא לי פעם פיוֹנה, רק פעם אחת. שם כל כך רך.

הוא לא שומע. הוא לא קורא לה בכלל, מלקט את השמן מן הסלט בכפית, בהתמדה, עד הטיפה הירקרקת האחרונה, שופך לכיור, שוטף בהרבה מים, את השאר הוא מספיג עוד ועוד במגבת נייר. עכשיו כל הסלט מלא מוך לבן. הוא זורק הכל לפח ומתחיל מחדש. יותר מדי לוונטיני, הוא אומר, שמן זית יש לו טעם אלים, מצית את הדמיון, מדליק שמש כתומה אדומה, את יודעת שאני סובל כשאני רואה אדום, וזה גורם לטרכומה בעיניים ולהזיות. צריך להיזהר. את יודעת שאני צריך להיזהר. גם את. כמו שאת נזהרת מאור יום. איך תוכלי לאפר ככה עיניים דומעות? אבל לעצמו הוא חושב, אפילו סתם סלט היא חייבת להפוך למי יודע מה.

היא שולפת, בתנועה מתגרה, מוגזמת, גרגיר יחיד של סוכר, זורקת לסלט החדש, ההולך ונחתך.

אותו, זה בינתיים רק מצחיק. הוא פורס לחם שחור מכיכר עגולה. הקרום הנוצץ מתפוצץ, נבקע.

היא מוציאה חמאה, גבינת עזים, קממבר עטוף עובש קטיפתי לבן, נקניק סוסים פרוס דק. מסדרת הכל על מגש עץ עגול. מקפידה על הרווחים, שהנקניק לא יגע בגבינות שבמרכז. זה כל כך המוני כשאוכל נוגע באוכל.

הוא מביט על עורפה הצר, הארוך והצר שנגלה, מתכסה ונגלה בשערה המשיי, החלק והרך, שמתעופף עם כל תנועת ראשה. לשניה הוא מביט בנקודה מסוימת בצווארה, זאת שמכוסה פס צר של פלומה שחורה, כמו קו מרוסק מצויר במַרְקֶר יבש, זה יהיה יפה, הוא חושב, שתהיה שם צלקת במקום הפלומה. הוא נזכר בשמן הזית, אבל קודם לסחוט את הדם עד הטיפה האחרונה. ככה בידיים, לסחוט. עד הסוף. אבל הוא סוחט סכין. היד עם הסכין קופאת באוויר. גם הפעם הוא לא מספיק כלום כי היא מתיישרת, גמרה עם הנקניק. העורף שלה נעלם. הוא נזכר בחלום, פורס עוד פרוסה. הפרוסה מרוחה בדם, זורק אותה לפח, שוטף את הסכין, מנגב ומשליך למגרה כמו החביא שם שרץ חלקלק, מסוכן.

היא סוחטת מיץ מתפוזים קמוטים, שלא בעונתם. כשיונה וולך מתה, היא נזכרת, היה לה עור חלק, עור חיוור חיוור וחלק. מתי זה היה? אולי באוקטובר. היה יום חם. כל כך חם שמהאף יצא לה קיטור או עשן, היא כבר לא זוכרת. בעצם, עם כל הסיגריות, זה בטח היה עשן. כולם עמדו שם סביב תלולית האדמה שהלכה והתייבשה מול העיניים. ככה, ממש מול העיניים האדמה שינתה לה מצב צבירה. הפכה לבזלת. כל כך היה חם. כולם היו שם. כולם. רק הוא לא בא. אמר, מה יש לי איתם, וגם לך לא יקרה כלום. אז תפסידי הלוויה או שתיים. ואולי היא טועה. אולי בכלל ירד גשם והיה קר, כי אז מה פתאום מאיר בא עם מטריה שחורה? או שזאת הייתה לוויה אחרת. נגיד של יאיר הורוביץ, בחורף. נגיד. מה היה אז כשכלום כבר לא היה, כלום לא נשאר.

הוא מגחך, וכשעוד היו לה מלים, אז מישהו הבין? אפשר לחשוב. כאילו בגללי הפסיקה לקשקש את השטויות שלה על הנייר הלבן.

מישהו אחר כבר היה כותב על זה שיר. היא כבר לא מעזה. מזמן היא כבר לא מעזה. בשבילה זה היה הסוף של המלים. בשבילה.

היא עוזבת באמצע, מנגבת ידיים, שוטפת ושוב מנגבת. הולכת לכסות את האין ילדים. לא מדליקה אור. מחליקה ביד על המיטה הקרה של שָני. מכבה את הנרות: את הנר האליפטי, את הדרקוני, את החלול וגם את הסגול הגדול בצורת כף יד גרומת אצבעות, היא מכבה את כולם בנשיפה אחת, חגיגית. עוצרת לנשום, כמעט אזל בה האוויר. היא חושבת, למה בעצם רינה לא לקחה איתה לשם את הנרות, השאירה לי מפלצות. מלא מפלצות. עוברת לחדר של אמיר. נתקלת ברגלה ואוספת מן הרצפה אוטו מכבי-אש. המנוע הזעיר פולט עוד כמה סיבובים אחרונים עד קצה המפתח. הגלגלים הפיצפונים מקרטעים כמו רגליים של ג'וק הפוך. היא זורקת את הכבאית המדומה לתוך ארגז הצעצועים המצויר באוויר, בדיוק במקום שפעם היה כתם הדם ההוא על השטיח, אומרת לעצמה בחיוך, זה אמיר שאומר, אלה היו הריקודים האחרונים. היא מביטה שוב בכתם הדם וחושבת: של מי היה הדם, של רינה או אולי של אמיר? עווית הכאב בשפתיה אומר לה: מה זה חשוב? דם זה דם, ותמיד ישאר כתם הדם. כמה שלא תרחצי אותם, הדם ישאר דם. היא זוכרת את השיר של מאייקובסקי על הכתם ההוא על הקיר, שאינו דוהה אלא מתחזק. טוב, לא חשוב, עכשיו דבר אי אפשר לשנות.

היא יוצאת.

עוצרת בחדר השינה ליד המראה. דבר לא משתקף בה. בטח מלאה אבק. היא מושיטה יד לנגב. היד שוקעת בכספית הרכה, הרוטטת. שוקעת, שוקעת. עד המרפק. עם היד השניה היא מושכת החוצה במשיכה חזקה. היד יוצאת נקיה מבריקה.

היא חוזרת למטבח.

ההתמדה של המנוע הקטן עוד באוזניה. עוד מזמזם במוחה.

איך הוא יכול. אני כבר מזמן לא יכולה.

בינתיים:

הוא מגלגל לגלילים מפיות מעומלנות, מגוהצות בקפידה. נזהר לא לשבור. משחיל לתוך טבעות הכסף עם המונוגרם, הרקועות ריקועי פיליגרן. מרים את הראש, חבל, הוא חושב. חבל שהיא לא רואה. אפילו לא קמט. בדיוק כמו שהיא הייתה עושה.

נגיד שעל אחת כתוב – הוא

על אחת כתוב – היא

הוא מוציא מארון הצ'יפנדייל המזוגג, שצל כתרו המגולף רודף אחריו לכל מקום, כבר שבע שנים, שתי צלחות וֶוג'ווּד שטוחות, גדולות, מצוירות כחול. את הגרוטאה הזאת הייתי צריך לזרוק. לפרק לחתיכות. לשרוף. מזמן הייתי צריך, הוא חושב. שוכח את פיתוחי הארון ונודד חזרה אל הציור שעל הצלחת. הוא זוכר שפעם היא ליטפה צלחת אחת. עיניה היו מצועפות ובלי משים היא תחמה באצבעה את קווי המתאר של הציור וסיפרה לו סיפור. הוא מנסה לזכור את שסיפרה, מנסה לאחוז בקצה חוט חמקמק, אך עוזב. מתנער. זה כבר מהמוח המעוות שלה. מה קורה לי, זה המוח שלה! הוא חושב.

היה או לא היה.

הוא מדליק שני נרות בחנוכייה הכסופה. הלוואי והיו לנו פמוטים, הוא חושב, סתם פמוטים של בני אדם, במקום החנוכייה המעוותת הזאת. הוא מתחרט. מכבה את השָמָש. משאיר נר אחד. הלהבה הכתומה מהססת, מתיישרת, מתכופפת מתיישרת מתכופפת ומתייצבת זקופה. בטוחה בעצמה.

הוא פורש את המפה הלבנה עם השוליים הרקומים רקמת יד כחולה, עדינה ומעמיד את החנוכייה במרכז. על המפה נושרות שתי טיפות דם. לא, הוא אומר, היא תרצה את הנר בצד, שישבור קצת את הסימטרייה. הוא זוכר אותה אומרת, אין דבר יותר מכוער מסימטרייה לא מופרעת. זה גם משעמם. הוא מזיז את החנוכייה לפינה, מכסה בה את כתם הדם, מניח את הצלחות. עכשיו הוא מוציא מן המגירה שני סכינים, שני מזלגות. כסף סטרלינג. הלהבים חותכים בקושי אויר. ידיות עם פִּתוחים. זה הגעגועים האידיוטיים שלה, הוא מתחיל לכעוס. החריצים המחומצנים מעצבנים אותו. צריך למרֵק. הוא חושב, להבריק. מה היא עושה שם כל הימים, עכשיו הוא כבר ממש כועס, שבע שנים! היו לה שבע שנים! הנה על מה הולך כל הכסף שלי, הוא צועק לאויר החתוך.

היא בדיוק נכנסת, נתקלת בצלילים הצורמים, זה פוצע את העור. יש לה עור כל כך עדין.

הכסף שלי, היא אומרת, שלי! שלך בקושי מספיק לאוכל שלא לדבר על חשמל טלפון גז! וכל הזמן שיחות חוץ! כל הזמן! עד אלי! אתה בכלל יודע כמה פעימות אור זה עד אלי!

בדרך היא מוציאה שני גביעי בדולח ארוכים ארוכים וצרים, על רגל גבוהה, עם פס זהב סביב השוליים החלק.לק.לק.לק.לק.לק.לקים. גביע אחד לוכד בשקיפותו את אור הנר. אוחז לשניה – ועוזב. סגול. שָני. טורקיז. כחול אינדיגו ושוב ירוק כאיזמרגד. לא, היא חושבת, אמרלד. הרבה יותר יפה להגיד, אמרלד. בגביע השני משתקפות רק שתי טיפות מים לא מנוגבות, יבשות. הוא התחיל להתרשל, היא חושבת, כשהיא בחצאית הרכה את הגביע מנגבת מנגבת מנגבת.

כמה טוב שיש ריטואלים, היא חושבת, ריטואלים קבועים לחזור אליהם מהכלום שנשאר. אבל המלה המעוגלת הזאת, ריטואלים, היא בכל זאת מלה אפילו שהיא מסתעפת, מזכירה לה את הזרועות המסתעפות בתנועה אין סופית, את הזרועות של מיה בבגד הגוף השחור שצמח לה מן הסנטר עד לאצבעות, עד לבהונות, כשִכְבת עור שניה, שחורה, חלקה. מיה עם השיער השחור. המשוך לאחור. בחומרה, אסוף לפקעת מעוגלת, שמותחת את העור ומבליטה עוד יותר את עצמות הלחיים, הגבוהות ממילא, ובמרכז פניה הקמוטים כבר, המאופרים, תמיד יתר על המידה, פיה המתעגל ואחר כך מתכווץ: ועכשיו ילדות... מה פתאום! מיה היתה אומרת: ועכשיו דְיֶאבוּשְקִי – פי. רוּ. אֶט.

לאן כבר אפשר לקפוץ?

קפיצות – זה רוח השושנה. אבל מיה היתה אומרת, הרוח של השושנה.

קפיצות – זה השיר של תיאופיל גוטייה:

"אני הנני רוח הוורד שענדת אותה אמש בנשף..."

(בצרפתית במבטא רוסי זה תמיד יותר יפה וזה תמיד שושנה, אף פעם לא ורד)

שאחר כך הפך לקפיצה הגדולה, מתי זה היה? לפני או אחרי שניז'ינסקי התכונן למוֶת הגדול, הענקי. מי שיודע לעוף ככה בין התפאורות ולצאת בסוף בתנועת ריחוף אחת ארוכה, דרך חלון הצלופן אל האינסוף, לא יודע למות סתם מות קטן. ומיה היתה מדגימה, בצואר מוּטה באצילות, ככה רוכנת הרוח אל השושנה, אל הנערה שרק לפני דקה פגשה את שאהבה נפשה, וככה ילדוֹת, נכנסת רוח השושנה לחלומה. אבל מיה לא ידעה להגיד רוכנת וגם לא ידעה לעוף. לא ידעה למות. מיה היתה רתוקה לברזלי האימון שמול המראה, לאדמה. מיה מתה מוות של אדמה. מיה התפוררה כמו אדמה, התפוררה כמו אדמה חומה.

הוא חושב: הנה למה היא רחפנית כזאת. למדה בלט. הכל בגלל הבלט. הכל.

אז אולי נקפוץ בקיץ הבא למריינבאד?

מה פתאום! הוא פורץ בצחוק, זה רק בקולנוע. בחיים האמיתיים אין מקומות כאלה בכלל, מקסימום תגיעי לזכרון. ליקב.

הוא אומר ליקב – ותמיד, אבל תמיד, זה יין אדום. נשפך על מפה לבנה. יין אדום צמיגי נספג בסיבים בזיגזג, מתפשט, מצייר מפה עם מפרצים. לגונות אדומות. פיורדים וחוֹמוֹת הרים מתרוממות ממעל. ממש קירות. אין משם מוצא למישור, ליבשה. שום מפלט.

בטח! זה רק קולנוע, היא חושבת, בשבילך זה רק קולנוע! אז באמת, בשביל מה לבכות בסוף החיים הנפלאים כשהמלאך מראה לג'ימי סטיוארט איזה עולם עלוב היה יכול להיות בלעדיו. ואחר כך – כשהוא מקבל את הכנפיים כשהפעמון מצלצל, אם גם זה רק קולנוע ולא מרגישים צורך לבכות – אז בשביל מה? ואיך העולם בלעדי? היא מסננת בשקט. תגיד לי, איך העולם בלעדי?

הוא מגחך, שבע שנים, ועוד שבע שנים, ונגיד שעוד יהיו כמה פעמים שבע, זה בסך הכל שבע שנים. זה עוד לא עולם. וככה כשאת מסתובבת לי, הוא חושב, כמו צל, שמתארך על הקירות, נמרח על הרצפה, מתארך מתארך. היד שלך המושטת עם הגביע המלא ביין אדום, עמוק, מקיפה שני קירות, צל מתפשט של ציפור פראית, עם מקור פעור. צל שרובץ על גבִּי, זה לא עולם! הוא מפסיק לרעוד, שוטף בזרם חזק עלים קמוטים של חסה.

היד שלך המושטת עם הגביע המלא ביין אדום, עמוק, מקיפה שני קירות, צל מתפשט של ציפור פראית, עם מקור פעור. צל שרובץ על גבִּי, זה לא עולם! הוא מפסיק לרעוד, שוטף בזרם חזק עלים קמוטים של חסה.

בינתיים:

היא שמה תקליט. רקויאם אפל. צעדי המות כהים. כבדים. משחירים. לאט הם מקלילים באוזניה לריחוף מלאכים. רוח הוורד. צעדים אדומים. המלאך האדום אוחז בה ועף. ועף. עלי הכותרת הקטיפתיים, הבשרניים, נושרים אחד. אחד. ומתייבשים. באוויר מתייבשים. ונופלים. ומתייבשים. ונופלים.

היא גולשת בקלילות אל באר המשקאות, המלחין הזה לא מבין כלום, בטח כתב את זה כשעוד היה חי. היא מרחפת חזרה לבדוק. עטיפת התקליט שקופה. חלקה. הוא שוב החליף לי עטיפות! זה בטח ברליוז, היא חושבת ומרחפת חזרה, כן. זה ברליוז. סטרוינסקי היה יותר מדויק. הוא ידע משהו על הנשמה. על שושנה מתה. רוּסְקָיָה דוּשָה, היא אומרת בקול, הנשמה הרוסית הגדולה, האינסופית.

הוא עוזב את החסה, את הברז הפתוח, חושב, אני כנראה משתגע. לגמרי משתגע, הפטפון הזה מקולקל כבר יותר מעשרים שנה. כל הבית משתגע. הוא מזיז את המחט, התקליט נשרט. זרם חשמל קל מעיף את ידו. הוא נרתע, משאיר את התקליט המסתובב עם הצליל המרגיז.

היא לא שמה לב שהרקויאם פסק, מוזגת לכל גביע שליש קסיס אדום עמוק, שקוף אבל עמוק, מוסיפה שני שליש ריזלינג לבן, חצי יבש, זהבהב, שכבר הספיק לנשום, בוחשת כל גביע בדיוק חמישה סיבובים, נזהרת לא להרעיש, לא לנפץ את הקירות הדקדקים. מוציאה את כפית הגלידה ארוכת הידית ומלקקת שלא יטפטף.

מי זאת היתה הילדה הרזה, עם הצמה השחורה, הדקה, שיצאה פעם מויטמן באלנבי עם שני כדורי גלידה, בתוך ופל ה"אמבטיה" המיוחל, כדור וניל והשני מוקה, ממש של גדולים, וביד השניה אחזה במפית הנייר? ואחר כך, כשכבר הלכה לאורך כל אלנבי וחצי פינסקר עד בוגרשוב, כשאחריה נשרך חוט הנמלים שטבעו בטיפות הדביקות, המתוקות, חוט שיירת הנמלים, כמו של אריאדנה אבל להפך, אריאדנה הלכה אחרי החוט, אבל היא עם המפית הדביקה ביד, כי פחי האשפה כולם עלו על גדותם. ומה אפשר לעשות עם מפית נייר מוכתמת. רק פח, היא חושבת, למצוא פח. חולפת מהר על טרומפלדור עם החומה של בית הקברות, עם הקברים הנקיים האלה, לא עוצרת. לא נכנסת. הפעם לא כי איך אפשר עם כל הנמלים האלה לקברים הנקיים. מי לא קבור שם, מי. ללוויות שלהם היא לא הלכה, לא הספיקה, הם מתו לה לפני שנולדה, אז היא ממשיכה מהר לכיוון הכיכר עד שבא הוא, מבוגרשוב, משמאל, היא זוכרת שזה היה משמאל, מכיוון הים על אופניים ועוצר, בחריקת שרשרת עוצר. מושיט לה יד. (פעם, מזמן, נהגו להושיט יד) היא רוצה להושיט יד ימין אבל לא היה שום פח בסביבה ובשניה הייתה אמבטיית הוופל, כבר נער מרוככת, הריקה, הנחשקת כל כך. אם היא רק תרצה, גם לה, גם לה יהיו אופניים. גם לה! וחוץ מזה מה הוא חושב לעצמו? לרכב ככה בלי ידיים. לבלום בחריקה. גם היא יכולה. גם היא. היא רק צריכה זוג. זוג מה. גם שדיים עוד לא היו לה. גם אופניים. גם וגם. מה. עם או בלי ראמה. מה זה חשוב. זוג. ורק אחרי שבע שנים, אחרי מאות תופסת, מחבואים וסטנגה קרוב לים, הוא מעז לפתוח כפתור, בחולצת המדים שלה. כך זה היה פעם. לאט. מהוסס. כל כך רציני. וכל היתר מעט אחר כך. כל כך קרוב וצפוף, עד שהוא לא הותיר לידה מקום לאיש מלבדו, אז מה זה חשוב.

זה כל כך מעייף לזכור, היא שוכחת שוב.

הוא חושב:

אבל מה שאת לא יודעת גבירתי הנאוה, שכבר אז, כשראיתי אותך כך, מלוכלכת, פתאום חסרת הגנה, אני כבר ידעתי שזאת רק שאלה של זמן.

היא פותחת קופסה של צדפות מעושנות מפורטוגל. מחממת במחבט עם חמאה ושום מרוסק. שופכת לצלחת על מצע החסה הקצוצה, שהוא הספיק להכין כשהיא זכרה. בתנועה סיבובית מטפטפת את שאריות הרוטב עד הטיפה האחרונה, מגישה לשולחן.

הוא כבר מוכן.

הם משיקים גביעים. צליל הבדולח כצליל העוּגב. צליל ארוך. נבלם בקירות. נופל רך. נושר כך. כל כך רך.

הוא אומר: לשבע השנים הבאות.

היא אומרת: כן. לבאות.

הוא מחזיר את הגביע, לא שתה. עליה אי אפשר לסמוך, הוא חושב, פשוט אי אפשר. לך תדע מה היא הכניסה הפעם ליין. לך תדע.

היא טועמת מהיין המהול, הוא יכול היה לשתות. מה יש? פעם בשבע שנים הוא יכול, לא?

הוא בוצע חתיכת לחם גדולה, טובל ברוטב הצדפות הכתמתם, ישר מצלחת ההגשה, מטפטף שביל בריחה על המפה, על הצלחת שלה. ריח השום צורב את נחיריו. היד עם הלחם עוצרת קרוב לאפו, דרוכה, קשובה. הכל היא רואה, הוא חושב, הכל. הוא מקשיב לצעדים הקלילים, הקרבים, הנבלעים בשטיח. מישהו אחר בכלל לא היה שומע. הוא כל כך רגיש לתנודות האוויר. כשהבן אדם חי לבד, הוא אומר בקול, הוא מחדד את החושים. כל יום, איך שמחשיך הוא מתחיל להמתין. מתחיל לגלגל את שמה על שפתיו. בלי קול. היא אף פעם לא באה ביום. לא סובלת אור יום, היא אומרת לו שוב ושוב. זה בגלל העיניים שלה, הוא חושב, הן מוצפות בדם. וההתגנבויות האלה שלה מאחור. אבל רק אחת לשבע שנים, בתוך קוביית המרצפת, בדיזנגוף פינת פרישמן הוא מצליח לאחוז בידה החמקנית, לקחת אותה הביתה.

אבל רק אחת לשבע שנים, בתוך קוביית המרצפת, בדיזנגוף פינת פרישמן הוא מצליח לאחוז בידה החמקנית, לקחת אותה הביתה.

הצעדים הקלילים, כמו טפיפת רגלי פרפרים, בקושי נוגעים בשטיח, קרבים. קרבים. הוא לא מַפְנֶה את הראש כי הוא רואה אותה יושבת מולו זקופה, מקפיצה את היין בפה מצד לצד, מתענגת בדרכה המוזרה, עם אותה הבעה של פֵיה מנומנמת ובאותה עת היא גם מתגנבת מאחורי גבו. הוא רוצה לצעוק, לכל הרוחות! הוְוריד ברקה השמאלית כבר פועם, פועם. הפטיש במוח שלו הולם, הולם: עשר שנים! עשר שנים! פוסקים לו עשר שנים! את מה שהיה בין לבין הוא לא זוכר בכלל, גם לא את המשפט, אבל אחר כך הוא זוכר את כל הסורגים שכלאו את האוויר. חתכו את האוויר למשבצות. לגושים מרובעים של אוויר דחוס. איך אפשר לנשום קוביות של אוויר דחוס. וגם האור. קוביות של אור. הכל קוביות בגודל הסורגים. זה לא צחוק, הוא צועק לעברה, את עלית לי בשבע שנים! אבל היא? כלום. ממשיכה להתענג על היין. ממשיכה בחלום. תהיה ילד טוב, הוא זוכר, תתנהג יפה. העשר יהפכו לשבע שנים. רק שבע שנים! רק שבע. רק שבע. הכל רק שבע. ארבעה צעדים מהמיטה לקיר ועוד שלושה לאסלה. תהיה ילד טוב. חיים שלמים מקופלים בתוך שבעה צעדים. וזה שהיא מקבצ'צ'ת לי את העגבניות, זה כלום? זה יכול לשגע את הבן אדם. וכל ההסתובבויות שלה. כל הזמן מוקפת בפסיכים האלה. כולם חשישניקים, הוא חושב, כלומניקים. כולם. כשכבר אי אפשר לדעת אם עדיף שתסתובב עם החיים או עם אלה שכבר מתו. כל הזמן הלוויות. בתי קברות. ועוד הלוויות. אז מה נשאר לו לבן אדם לעשות, הוא צועק לצל שכבר נח על גבו, על כתפיו, ממתין, נעשה כבד. צל כל כך סבלני. כל הזמן ממתין. נשען על כתפיו. כבד. איך זה שצל הוא כל כך כבד. רובץ על כתפיו, לופת בגרונו. חורץ בבשרו עוד שני קמטים והרי הוא עוד איש צעיר.

היא מביטה בו, מחייכת. חושבת, להפעם זה מספיק. אם אפחיד אותו יותר מדי אולי יפסיק לקרוא לי. לא יגיד את שמי. סתם ישב וישתוק. ואני הרי מתכננת לו לפעם הבאה את הילדים, את המלאכים הקטנים. שלא יחשוב לעצמו שהחיים הם שכחה כמו שמיכה חמה, עוטפת ומחבקת.

די! הוא צועק אל הצל הפרוש מאחור. להיום זה מספיק. ביד שמאל הוא מחליק על עורפו, על כתפיו, מנער את צילה, מתרווח, חוזר לנשום, מחייך, מבחין בשביל הטיפות, איזה מזל, אם לא הייתי דוקר אותה קודם עם הסכין בעורפה, הוא חושב, והיא הייתה רואה, היא הייתה צורחת, ברברי אחד! מהצרחות שלה אפשר למות על המקום. כשאוכלים לבד, הוא אומר בקול, מי צריך נימוסי שולחן? אפשר אפילו לחטט באף. הוא מניח את הלחם הטבול בצלחת, משפד אותו במזלג. המזלג מרעיד מקיש בשיניו. הוא משעין את המרפק על השולחן, מיצב את היד, בולע. בקושי, אבל בולע. הוא שוכח שקודם חשש ולוגם לגימה קולנית מן הגביע הצר, מנגב את השפם בגב ידו השמאלית שלא יטפטף, כשהוא תוהה, מה עשיתי עם הסכין? צריך למצוא אותו. לפעם הבאה. צריך.

הוא רואה איך היא מושיטה יד מבריקה, בתנועה מעודנת. היא דולה צדפה יחידה. משהה אותה עד טיפת הרוטב האחרונה ומגישה אותה מעדנות לפה. לועסת בפה סגור, הוא חושב, אצלה זה לא מטפטף, כל כך טבעי, אצלה צדפות זה כבר טבע שני.

היא אומרת, אז לא ידעתי לחתוך סלט, אז מה?

 

לאה הרפז - מתוך ארכיון "סופרים קוראים" של מרכז הספר והספריות ומפעל הפיס