משפחה הורגת

סדרת "בראשית" – סדרת איכות חדשה ליצירה mishpacha horeget
ישראלית המשותפת להוצאת "רימונים" והוצאת "עמדה" יוצאת עם ספר ראשון

משפחה הורגת

מאת: מיכל הרטשטיין

יום שני 18.5.09
כחודש לפני שמאיר דנילוביץ קם לפנות בוקר, ירה בכל בני משפחתו והתאבד, התגרשתי מבעלי.
קוראים לי הדס לוינגר ואני, בת שלושים ושלוש, וחוקרת במשטרת ישראל. למרות שאם שואלים את אמא שלי אז ההגדרה היותר נכונה שהיא הייתה נוקטת בה, הייתה "עורכת-דין מצליחה שהחליטה לזרוק את הקריירה שלה לזבל ולהיות שוטרת".

 

בבוקר רענן של חודש מאי 2009, נמצאים מתים בדירתם שבגבעת שמואל, מאיר דנילוביץ, חני ושלושת ילדיהם. הרצח מתרחש בלב ליבה של שכונה שקטה שרובה ככולה מאוכלסת במשפחות המגזר הדתי-לאומי.
על חקירת האירוע מופקדת השוטרת הדס לוינגר, דתל"שית בעלת אישיות ססגונית ומקורית ותפיסת עולם שונה מאד מהערכים שעל ברכיהם גדלה, שבאופן מקרי הכירה בעבר את חני דנילוביץ. אט-אט חושפת הדס, באמצעות שיחות עם קרובים וחברים, את הדינמיקה המשפחתית והחיים הלוחצים והתחרותיים בקהילה הדתית-הלאומית בגבעת שמואל, עד שמגיעה לפתרונה המטלטל של התעלומה.

"משפחה הורגת" הוא ספרה השני של מיכל הרטשטיין. זהו ספר קולח, שזור הומור דק, שנון ואינטליגנטי, מסוג ספרי המתח שקשה להוריד מהם את העיניים אבל קורצו מחומר אחר, כזה הנוגע לכולנו, הישראלים.
עלילת הספר פורשת מנעד דמויות מפתיע שהוא בעצם מארג הישראליות כולה. היכולת של הרטשטיין לרקום אותם לרקמה אנושית אחת חיה, מותחת, מצחיקה ועצובה, היא סוד כוחו של הספר.
לא בכדי פותח ספר זה את סדרת בראשית מבית היוצר של הוצאת רימונים והוצאת עמדה, סדרה שלנגד עיניה ניצבת הישראליות העכשווית, אל מול הישראליות היהודית הנעוצה בשורשינו, כאן.

על המחברת

מיכל הרטשטיין, בת 38, דתל"שית (דתייה לשעבר), רואת חשבון, נשואה ואם לילד בן 6.5 .
ילידת רמת גן ומתגוררת בה עד היום.
"אני בנאדם חריג", היא אומרת על עצמה. נולדה בבית דתי, אך אף פעם לא הקפידה יותר מדי בענייני דת. לאט לאט איבדה אמונה, והיום היא מגדירה את עצמה אתאיסטית.
בגיל 16 התחילה ללמוד קונג-פו – בת יחידה בין עשרות בנים – והתמידה עד גיל 26 , (שם גם הכירה את בעלה). הייתה הנכדה היחידה, לסבה וסבתה מצד אביה, שהתגייסה לצבא. עפה מקורס קצינים וחזרה אחרי שערערה. בסופו של דבר הייתה קצינה מצטיינת.
אחרי הצבא התחילה ללמוד ארכיטקטורה בטכניון ועזבה אחרי 3 סמסטרים. למדה כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת תל אביב, הייתה סטודנטית מצטיינת ובעלת מקצוע מבוקשת. גם בספר יש נגיעה במקצוע שלה, והוא דן, בין היתר, בסוגיות של כלכלת משפחה וחוסר איזון תקציבי.

מאז שהיא זוכרת את עצמה יצרה, בעיקר באומנות פלסטית. כשהייתה בצבא כתבה מספר סיפורים שזכו לתגובות נלהבות בין החיילות.
לאחר שבנה נולד הייתה פנוייה יותר לחפש את עצמה והתמקדה בכתיבה, שהפכה, אחרי ההורות, לדבר המרכזי בחייה. היא התחילה לכתוב בלוג באתר תפוז תחת זהות בדוייה. את ספרה הראשון פרסמה בהתחלה כבלוג בשם "לגעת באדום". בעקבות תגובות אוהדות, החליטה ב-2011 להוציאו בהוצאה פרטית תחת השם "וידויה של עגונת היי טק" (הספר נמצא במאות ספריות ברחבי הארץ). מיד אחריו התחילה לכתוב את ספרה השני "משפחה הורגת".
בכתיבתה היא מנסה להעביר מסר ומבקרת את תרבות הפנאי ותרבות הצריכה בישראל.

על סדרת "בראשית"

סדרת "בראשית" - סדרת איכות ליצירה ישראלית משותפת להוצאת "רימונים" ולהוצאת "עמדה", בעריכתם של יעל שכנאי ורן יגיל.
הסדרה מיועדת להיות סדרת איכות בעלת מספר כותרים מוגבל של עד 4 ספרים בשנה. כל כותר נבחר בקפידה על ידי צוות עורכים ולקטורים.
הסדרה חותרת להגיע ליוצרים לא מוכרים, ראויים לטיפוח - אלה שעורכי הסדרה צופים להם עתיד ספרותי מבטיח.
הישראליות עומדת בליבה של סדרת "בראשית". לא רק ההווה - הדופק הפועם ברחוב הישראלי ברבדים השונים של החברה - אלא גם העבר ההיסטורי שלנו, כישראליים. מכאן גם בא שמה של הסדרה: "בראשית" זו המילה הראשונה המופיעה בספר הספרים וכן מסמלת את ראשית דרכו של היוצר בעולם התרבות והספרות.
מדובר בסדרה שבה היוצר הוא שותף מלא במימון היצירה וברווחיה. נוכח המצב הקיים בשוק הספרים, המחבר חייב לשאת באחריות, יחד עם המו"ל, ולקחת סיכון כלכלי משותף בהוצאת ספרו. היוצר הוא שותף מלא בכל ההחלטות הקשורות בהפקת הספר, מעריכתו ועד יחסי הציבור שלו.

רן יגיל, סופר, מו"ל, עורך, מבקר ועיתונאי. בנו של הבדרן גדי יגיל ונכדו של שחקן התיאטרון הקאמרי והמטאטא, משה חורגל. את הקריירה הספרותית שלו החל כמשורר והשתייך לקבוצת "עכשיו 55" על שם מספר גיליון כתב העת "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד שבו הופיעו כל חברי הקבוצה.
זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2004. מאז 1995 הוא עורך שותף של כתב העת "עמדה" ביחד עם המשורר עמוס אדלהייט.
הוא מו"ל הוצאת "עמדה" המקדמת בעיקר ספרי שירה ישראליים ונובלות.
כתב שבעה ספרים, והוא עורך ביחד עם ירון אביטוב אנתולוגיות סיפורים בנושאים שונים, בין אלה נמנה קובץ שירים של המשורר נוח שטרן: "אגרוף גורלו המר", שיגיל אף כתב עליו את הרומן הביוגרפי "נקישות ורמזי אור".
עד לאחרונה עבד במעריב: היה עורך לשוני במוסף לספרות ובעל טור בעיתון בשם 'שיר והערה'. כמו כן כתב באופן קבוע ביקורות למוסף לספרות , "את" ו"סגנון".

יעל שכנאי, מו"ל ובעלים של הוצאת "רימונים" שהחלה את דרכה כהוצאה לאור המתמחה בספרות מתורגמת מספרדית ומקָטָלָאנִית. בשנים האחרונות הרחיבה ההוצאה את תחומי פעילותה וכיום ניתן למצוא על מדף הספרים שלה גם ספרות מקור, ספרות ילדים ונוער, ספרי שירה וספרי עיון. ספרי ההוצאה מופצים על ידי הוצאת כתר, ברשתות הספרים הגדולות ובחנויות הספרים הפרטיות ברחבי הארץ.
יעל שכנאי בעלת תעודה בעריכה לשונית וספרותית ותואר ראשון בספרות אנגלית ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת בר-אילן. לפני שייסדה את "רימונים", עבדה קרוב לעשור במתן שירותי עריכה ותרגום בהוצאות לאור גדולות ומוכרות בישראל.
הוציאה לאור ספר ילדים, "נמשים כמו כוכבים" ( בשנת 2004), ספר פרוזה "פירורי קינמון" (שנת 2008) ואת "אור נדלק במרפסת", הרומן האחרון שלה, שראה אור ב 2012, בספריית מעריב.

 

פרק ראשון לקריאה

יום שני 18.5.09

כחודש לפני שמאיר דנילוביץ קם לפנות בוקר, ירה בכל בני משפחתו והתאבד, התגרשתי מבעלי.
קוראים לי הדס לוינגר ואני, בת שלושים ושלוש, וחוקרת במשטרת ישראל. , למרות שאם שואלים את אמא שלי אז ההגדרה היותר נכונה שהיא הייתה נוקטת בה, הייתה "עורכת-דין מצליחה שהחליטה לזרוק את הקריירה שלה לזבל ולהיות שוטרת".

אחרי שנת שירות במשטרה, שלאורכה לא לקחתי יום חופש אחד, החלטתי לנצל את כל ימי החופשה שנצברו לי ולנסוע ללונדון כדי לשכוח את המציאות הקודרת של חיי. מה כבר ביקשתי לעצמי? קצת מוזיאונים, קצת הצגות, הרבה שלווה. הייתי חייבת להירגע ובעיקר להתרחק. להתרחק קצת מהעבודה הלוחצת והטוטאלית שלי, מאלון, המפקד חסר-הפשרות שלי, מהמשפחה הקצת-יותר-מדי-מעורבת שלי, אבל בעיקר כדי להתרחק כמה שיותר מינון, הגבר שאהבתי ולא הפסקתי לאהוב בשבע השנים האחרונות.

ישבתי מול האימייל שקיבלתי מסוכנות הנסיעות והשוויתי בין הדילים השונים. הכול היה יקר מדי בשביל שוטרת, אבל ידעתי שאני חייבת לברוח. פנטזתי כיצד אלך לאיבוד בין החנויות הביזאריות ואמני הרחוב בקובנט גרדן, ואיך אנמנם על ספסל מוצל בגני קנזינגטון, עד שהסלולארי שלי צלצל.
זה היה אלון.
הייתי בטוחה שיש לו בעיה עם כתב האישום של וסרנו, שהגשתי לו יום קודם.

"בוקר טוב," אמרתי בלבביות, מקווה שטון חיובי ישפיע לטובה.

"לוינגר," הוא התעלם מהאיחולים ועבר כהרגלו לעניין. "תעזבי הכול וקחי את עצמך להרדוף הנחלים 6, גבעת שמואל."

"אלון," עצרתי לרגע, מפחדת שכל מלה שלי עלולה להתפרש כזלזול. "אתה זוכר שאני בחופש?"

"את בבית?"

"כן."

"את נוסעת?"

"כן."

"לאן?"

"ללונדון."

"מתי?"

"עוד אין לי כרטיס."

"מעולה, אז בואי לכאן כמה שיותר מהר, החופשה מבוטלת."

נברתי בארון והצלחתי לדלות לבוש הולם, כלומר משהו שאני לא אצטרך לתת אחר-כך הסברים לאמא שלי לגביו. אלון סירב לומר לי במה מדובר, אבל מהבהילות שבקולו חששתי שמתישהו באותו יום יצלמו אותי לחדשות והדבר האחרון שהייתי צריכה זה סדרת חינוך מאמא שלי לגבי איך שאני נראית ואיך אני מעיזה להצטלם לטלוויזיה.

אני חושבת שאני זריזה, אפילו ביחס לגברים. בכל חמש שנות נישואיי, ינון מעולם לא חיכה לי (אני, לעומתו, הייתי לפעמים מתייבשת עד שהוא היה מסיים להתארגן), אבל כנראה שלא הייתי מספיק מהירה בשביל אלון, שטרח להתקשר אליי בערך כל חמש דקות.
בטלפון השלישי שלו כבר התנעתי את הפיאט החבוטה שלי.

"לוינגר, מה קורה?"

"אני בדרך אליך, אבל נגמר לי הדלק."

"לא נגמר שום דבר, בטח יש לך עוד רבע טנק ואת בלחץ, את צריכה לנסוע כולה עד גבעת שמואל."

"הנורה הצהובה דולקת לי כבר יומיים."

"למה כל דבר לרגע האחרון?" הוא התנשף.

"מה לעשות שחשבתי שהאוטו שלי לא יזוז מהחנייה בשבועיים הקרובים?" ניסיתי לעקוץ.

"או-קיי, אבל תעשי את זה מהר, את יכולה לתדלק גם אצל המתחרים." הוא התלוצץ ואני הבנתי שהוא לא כועס. כשלמשפחת דור נולד בן כארבעים ושלוש שנים קודם לכן, הם לא דמיינו שיום אחד הוא יישא שם של תחנת דלק.

שלושים וחמש דקות מהטלפון הראשון של אלון כבר הייתי בכתובת שהוא הכתיב לי שש פעמים בחצי השעה האחרונה. זו הייתה סמטה קטנה, אנכית לרחוב הראשי בגבעת שמואל החדשה, מאתיים מטרים פחות או יותר מהבניין שבו מתגוררת אחותי. למרות זאת, לא הכרתי את הרחוב, לגבעת שמואל הייתי מגיעה אך ורק כדי לבקר את אחותי, זה לא בדיוק מקום לשוטטות או לשופינג.
גבעת שמואל הפכה בשנים האחרונות למעוז הציבור הדתי-לאומי הזעיר בורגני. בערך שני שלישים מחבריי לשכבה בתיכון הדתי שבו למדתי, עברו לגור בשכונה הזו בעשר השנים האחרונות, שזו לבד סיבה מספיק טובה עבורי להדיר את רגליי מהמקום. זה לא מקום מומלץ למיזנתרופים, צריך חוסן חברתי מהסוג שעדיין לא הצלחתי לסגל לעצמי.

בחוץ חנו שתי ניידות והתקהלות של תושבי השכונה התחילה להתעצם סביב הבניין. עוד לפני שהבנתי את גודל האירוע ידעתי שזה עניין של דקות לפני שהחברים היקרים מהתקשורת יגיעו לזירה.
גם לאלון זה היה ברור ומרגע שהוא קלט אותי בזווית עינו הוא כמעט גרר אותי אל תוך הרכב שלו שחנה על המדרכה בכניסה לבניין.

"לוינגר," הוא אמר בקול רציני, "אני נותן לך כאן הזדמנות."

הרגשתי שזו הולכת להיות החקירה שסוף-סוף תבסס את מעמדי ביחידה.
"התלבטתי למי לתת את החקירה ובחרתי בך, למרות החופשה שאני יודע שאת מבטלת בגללי."
חייכתי.

"לא צריך לחייך, האמת היא שיתר החוקרים די עמוסים עכשיו."
החיוך שלי נמחק.
"אבל זה לא רק בגלל זה. עד כמה שזכור לי, את החוקרת היחידה במפלג שיש לה עבר דתי."
"אפרים ואשר הם דתיים."
"אפרים ואשר קבורים עמוק בכמה חקירות."
"בשביל מה צריך רקע דתי?"
"יש לי תחושה שצריך מישהו שמכיר את השכונה ואת האנשים. אח שלך לא גר כאן בסביבה?"

"אחותי... אל תגיד לי שאתה רוצה שאני אערב אותה בחקירה."

"מה פתאום? אבל אני בטוח שהיא תעזור לך להתקרב לקהילה."

"כיפות סרוגות הם לא כמו חרדים. זאת לא קהילה סגורה. אני לא חושבת שאני אהיה זקוקה לעזרה מהסוג הזה."

"אולי כדאי שנעבור לזירה?" הוא מחליף נושא.

"אולי באמת."

"לפני שאנחנו עולים, אני חייב להזהיר אותך שמדובר בזירה קשה מאוד. בין הקשות ביותר שאני ראיתי ואני בטוח שהכי קשה שאת ראית עד היום."

הייתי כבר במתח ולכן לא הפסקתי אותו. אלון לקח נשימה ארוכה והמשיך. "היום בבוקר, כמה דקות לפני השעה 09:00, התקבלה קריאה במוקד 100. אישה בשם אביבה לוין התקשרה ומסרה כי אינה מצליחה להשיג את בתה, חנה, או את חתנה מאיר. חנה קבעה להיפגש עם אמה בשעה שמונה בבוקר ולאחר שזו לא הופיעה היא ניסתה להתקשר לסלולרי של חתנה, אך ללא הואיל. היא התקשרה לגן של הילדה ולבית-הספר של הילד והתברר שאף אחד מהם לא הגיע הבוקר למוסדות החינוך. היא התקשרה למקום עבודתו של מאיר וגילתה שהוא לא הגיע לפגישה חשובה שנקבעה לו לשעה שמונה וחצי בבוקר. בשלב זה היא כבר נהייתה היסטרית."

"רגע רגע," אני עוצרת אותו, "לעבודה של חנה היא לא התקשרה?"

"אני שמח לשמוע שאת קשובה. חנה לא עובדת זה כמה שנים מאז שנולדה הבת האמצעית."

"כמה ילדים יש?"

"היו שלושה ילדים." אלון דיבר בזמן עבר ואני הבנתי שזה לא הולך להיות פשוט.

"אני לא זוכר בדיוק את השמות עדיין, אבל הגדול היה תלמיד כיתה ב' הבת האמצעית חגגה כנראה יום-הולדת חמש בימים האחרונים והתינוקת בת ארבעה חודשים."

פערתי את פי בתדהמה. אלון התעלם והמשיך. "בזמן שביקשנו מגברת לוין להמשיך ולנסות ליצור קשר, שלחנו ניידת סיור אל בית המשפחה. בגלל שלא הצלחנו לאתר אף בן משפחה ובגלל שאף אחד בבית לא ענה לדפיקות השוטרים, שוטרי הסיור פרצו פנימה וגילו את כולם ל בני המשפחה מתים."

"ואו," אני פולטת באימה למרות שכבר הבנתי לאן מוביל הסיפור. "סיבת המוות ידועה?"

"ככל הנראה יריות מאקדח ששייך לאב המשפחה."

אני משפילה מבט. איך אפשר להרוג תינוקת בת ארבעה חודשים?
"הדס, זאת זירה מאוד קשה, אבל אין ברירה, אם את רוצה להיות אחראית על החקירה את חייבת לראות אותה לפני שיסדרו אותה."

הנהנתי ויצאנו מהרכב. ראיתי שכמות הסקרנים שמקיפה את הבניין גדלה. לאנשים עדיין לא היה מושג באשר לסיבה שבגללה שתי ניידות משטרה חנו מתחת לבניין.
עלינו לקומה רביעית, לדירה מספר 14. שוטר עמד בכניסה ומנע מסקרנים להתקרב. אלון נופף בתג שלו ונכנסנו לדירה.
הדבר הראשון שראיתי היה את גופתו הקטנה של אריאל בן השבע וחצי מוטלת בין הסלון וחדר האוכל. בחדר האוכל ישבו שני שוטרים המומים. בסלון המעוצב, על ספת עור בהירה שכב אבי המשפחה, האקדח ששימש ככל הנראה לירי היה מונח בין הספה לשולחן.
ניגשתי אל האקדח והרמתי אותו בזהירות, הקנה היה עטוף במשתיק קול מאולתר מצמר סלעים, זאת הייתה כנראה הסיבה שבגללה איש לא שמע.

נכנסנו אל חדרי המגורים, עברנו במסדרון אל חדרה של גלית. הדלת הייתה סגורה, השוטרים, ככל הנראה, לא יכלו לעמוד במראות. על דלת החדר הייתה מודבקת כרזה צבעונית "יום הולדת 5 שמח לגלית". פתחתי את הדלת. לא יכולתי להעלות על דעתי ניגוד כואב שכזה בין החדר הוורוד והילדותי והילדה הקטנטנה ששכבה למרגלות המיטה. על פי מצג הגופה הערכתי כי היא התעוררה והתרוממה לפני שירו בה. חור אדום פער את גופתה הקטנה והיא עדיין אחזה בידה בובת בראץ חדשה. הבובה והילדה התבוססו בשלולית בדם.

"את רוצה לעשות הפסקה?" אלון שואל אותי. כנראה שהרע מכול עדיין לפנינו, עדיין לא ראיתי את גופתה של נועה התינוקת.

"לא, זה בסדר," התנשפתי. "אני רוצה לסקור את הזירה ולצאת מכאן כמה שיותר מהר."

המשכנו במסדרון והגענו לחדר ההורים.

על המיטה הזוגית נחה גופתה של אם המשפחה, חנה. התבוננתי בה. היא הייתה אישה מאד יפה, שאפילו חור הירי שעיטר את מצחה לא פגע במראה הקלאסי שלה: שיער ארוך ובהיר, שהיה כעת מרוח ברובו בדם (אם הוא היה טבול כולו, היא לא הייתה יכולה לראות שהוא בהיר), עצמות לחיים גבוהות וזוג שפתיים בשרניות אך נטולות כל צבע. למרות שהייתה ארבעה חודשים אחרי לידה, גופה ככל הנראה, חזר למראהו הרגיל וונראה היה שהיא שכבה ככל הנראה בצד שלה של המיטה, מכוסה עד המותניים.

"מישהו כיסה אותה?" אני שואלת את אלון.

"לא, שוטרי הסיור לא נגעו בשום דבר."

בקצה החדר, לצד המיטה, בסמוך לגופתה של חנה, עמדה עריסה קטנה. התקרבתי בחרדה. למרות שכבר ידעתי מה אמצא בתוכה קיוויתי שאולי כולם טעו, אולי התינוקת בכל זאת שרדה. גם בעריסה שכבה גופה. גופה קטנטנה של תינוקת חיוורת המוטלת בתוך שלולית דם קטנה. נגעתי בטעות במובייל שהיה מחובר לעריסה והוא החל להסתובב ולנגן מנגינת ילדים ידועה. המראה של התינוקת הקטנטנה, ללא רוח חיים ומעליה ארבע בובות מסתובבות לצלילי "בוא אליי כוכב קטן" היה בלתי-נסבל. נאבקתי ממש בכוח כדי לכבות את המובייל, ללא הצלחה.

שניות נוספות עמדתי מתבוננת בגופתה הקטנה של נועה. הסתובבתי לכיוונו של אלון עם דמעות בעיניים. "אני חייבת לצאת," אמרתי בקול חנוק. הייתי חייבת אוויר.
רצתי החוצה, אל חדר המדרגות ואל המעלית. יצאתי אל החנייה של הבניין ושוב הבחנתי בהתקהלות של שכנים סקרניים, בעיקר אנשים מבוגרים ואמהות צעירות. עמדה שם גם ניידת השידור של אחד מערוצי החדשות. ידעתי שאסור שיראו אותי ככה, אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי, התגנבתי בין שני עמודים והקאתי את נשמתי. כשניסיתי להתרומם כולי מטפטפת דמעות וקיא, הייתי כל-כך מסוחררת מהמראות הקשים עד שכמעט מעדתי. אלון תפס אותי.

"קחי," הוא הושיט לי בקבוק מים קרים.

לגמתי בשקיקה.

"תודה." אמרתי כמעט בלחישה. "אני מצטערת על התגובה שלי, אבל זה פשוט מזעזע."

"את יכולה להיות רגועה, אחד משוטרי הסיור לא הצליח להתאפק אפילו עד לחנייה."

"אל תגיד לי שהוא הקיא בזירה," נחרדתי מהמחשבה שזירת הפשע התלכלכה בקיא של אחד השוטרים.

"לא." הוא חייך, שמח לשמוע שלמרות ההתרגשות אני ממשיכה להיות ממוקדת. "הוא הצליח להתאפק עד לכניסה למעלית."

"אויש." עיוויתי את פי.

"למזלנו, בדיוק ניקו היום את הבניין."

אלון נתן לי להירגע עוד כמה דקות. צוות של המז"פ בדיוק הגיע והוא ניגש אליהם ועלה אתם לזירה. כעבור כעשר דקות חזר אליי.

"אני מניחה שהחברה מהמז"פ לא רצו להקיא."

"הם באמת ראו הרבה מאוד, אבל דעי לך שזאת אחת הזירות הכי קשות שאני ראיתי ואני בטוח שגם הם לא יצאו אדישים."

אלון שתק כמה שניות ואז חזר לטון הממלכתי שלו. "נו... לוינגר, מה את אומרת?"

"אני רוצה לעלות שוב."

"את בטוחה?"

"כן." שיקרתי.

עלינו בחזרה לדירה. כעת כל שוטרי הסיור ישבו בחדר המדרגות ואלון הורה לאחד לשניים מהם לרדת למטה ולעזור להשתלט על ההתקהלות בכניסה לבניין.
נכנסתי שוב לדירה, ולמרות שידעתי מה אני עומדת לראות עדיין המחזה היה קשה לעיכול אבל ידעתי שאני חייבת לסקור את הזירה היטב אם אני רוצה לנהל את החקירה כראוי.

"אז מה את חושבת?"

"הדירה הייתה נעולה מבפנים כשהשוטרים פרצו?"

"נכון."

"או-קיי." לקחתי נשימה ארוכה. "תן לי לעבור שוב על החדרים."

כעת כשכבר ידעתי מה אני עומדת לראות, נעלם גם גורם ההפתעה.. זה לא הפך את זה להרבה יותר קל. רשמתי לפניי שכל החלונות היו סגורים, סגירה שאפשרית בדרך כלל רק מתוך הדירה, מה שחיזק את החשד לכך שהרוצח לא ברח ואת ההנחה שהרוצח תכנן את הרצח בקפידה ודאג שרעש היריות, שעומעם על-ידי משתיק הקול המאולתר, לא יגיע לדירות השכנים. הפעם התמהמהתי יותר ליד כל גופה, מדי פעם התייעצתי עם צוות המז"פ וגם ביקשתי כמה בקשות, לגבי שאריות אבק שריפה וטביעות אצבעות, בעיקר על הדלתות ועל החלונות בכל הדירה. כשהגעתי בסופו של דבר לחדר האחרון, לא יכולתי, למרות שכבר ידעתי מה אראה, לצפות בעריסה. המראה נחקק לי בזיכרון וגם ידעתי שצוותי המז"פ יצלמו מכל כיוון אפשרי.
הסתכלתי על גופתה של אם המשפחה. תחושה מוזרה אפפה אותי. חזרתי למסדרון ואז סבתי על מקומי, נכנסתי שוב לחדר השינה והסתכלתי היטב בפניה השלוות וחסרות החיים של חנה.
ידעתי מה הציק לי.
זו הייתה חני לוין מהכיתה המקבילה.

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل