מאת דורין מרגלית
סנפלינג על כחול הזקן, הוא אוסף סיפורים קצרים, שלושים "פרלודים ספרותיים-מוזיקליים", כפי שהסופרת מכנה אותם, המפתיעים בסגנון כתיבתם המתומצת, המדויק כל כך, המשלב פרוזה וליריות, שהם בבחינת תופעה ספרותית חדישה ומרעננת בנוף הספרותי העכשווי.
פרלוד מס' 7
HOMMAGE A GUSTAV MAHLER
הייתי סטודנטית בראשית דרכה במחלקה למוסיקולוגיה, כשכל זה קרה.
שבתי לארץ בל כרחי וזאת לאחר שדרתי בעיר סן-פרנסיסקו עם פרופסור מזוקן ונמוך קומה, נוירופתולוג במקצועו, ממוצא הונגרי, אשר שמו היה אדם והוא עסק בחקר המוח.
כדי לרומם את רוחי, החלטתי מיד עם שובי לגשת לבחינה בזמרה במקהלה הפילהרמונית. הבוחן, הוא המנצח, מתח את אצבעו עד לתו דו הגבוה ואמר: "גוד פור יו", ומזכירת המקהלה מסרה לידי את הליברטי של הסימפוניה השנייה מאת גוסטב מהלר, היא "סימפונית התחיה".
מאז בא אצלי, לא עזב. הוא היה מהלך בחדרי ברגליו הקצרות, בפסיעות לא מתואמות: שמאל, ימין- ימין שמאל, תוך כדי שהוא מתקן את משקפיו העגולים על אפו הקטן, המעוקם כמקור. ועיניו הפכו לרשפי אש כחולה כאשר רקע ברגלו: "לא כך זה צריך להישמע, לא כך! כמה דורות יעברו עד שילמדו לבצע את המוסיקה שלי?" כשהביט בי, כאילו עם שלם הביט בי נודד ומיוסר.
לעיתים התעטף בשתיקה ארוכה שנמשכה חודשים. חששתי שמא הלך ממני, אך רוחו רק, כך טען, התרוממה מעט, סיירה בעולמות רחוקים, באותם מקומות לא מושגים, שנפשי כה צמאה להם.
אט אט אף הורה לי, בדרך שאין להעלותה בכתב, את סולם תדר הצלילים, את הדהוד המרווחים הזכים, את פמפום ממלכת התחתונים לעומת פמפום ממלכת העליונים, אבל מעל לכל לימד אותי, כיצד מנגנים ב "קרן הפלא של הנער". כשהיה מדבר אלי, הייתי מרכינה את ראשי במבוכה, אבל כמו בעקבות סולם שעליו מטפסים מלאכים הייתי נושאת את עיני לעבר מצחו הרחב ומתפלאת, כל פעם מחדש על פלומת האור שהציפה אותו.
לעיתים התגלגלנו שנינו על שטיח הארגמן, כמו ישות אחת זכרית נקבית, לצלילי אודת השמחה של בטהובן ולקול קינת המוות של איזולדה. מהלר החזיק כל העת בזרועו שרביט דק בלתי נראה, אשר התיז גיצי עץ ונחושת בחלל החדר. באחד מן הימים מעוררי התוגה האלה קרבתי אליו ולחשתי באזנו: "מהלר, כי אל אשר תלך אלך ובאשר תלין אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי ".
מהלר קימט מצחו בתמיהה "WIESO" ...
ונעלם.
*
נסתיימה כתיבתי אודות תשע הסימפוניות, מחזורי השירים והפרק האיטי מתוך הסימפוניה הלא גמורה וזכתה אמנם לשבח מפי רבים. אך מאז סיימתי את עבודת הניתוח והמחקר מחושי ראש עזים החלו לתקוף אותי ללא שאת, כשיום אחד היכו באונה השמאלית ויום אחר באונה הימנית, וקצות האצבעות צווחו מחום שריפה. הרופאים הרימו כתף והפטירו שהכול זה רק ענין של STRESS. אולם בוקר אחד נתבקשתי לסור בהקדם האפשרי למכון הלב דווקא. דבר מה לא מפוענח הופיע בגרף התוצאות: "קו דק כמעט שקוף, העובר במקביל לקו התנודות העולות ויורדות של קו דופק החיים". עם הגילוי החלו רופאים בכירים ומתלמדים וגם אנשי מחקר סרקו את גלגלי אישוני העיניים תחת האור המסנוור של נורת ההלוגן, הערימו קמטים על מצחם והזעיפו גבות, בהתבוננם כיצד אני מקרבת עוד פעם ועוד פעם, בעיניים עצומות, אצבע לאצבע כשורה. ולא העלו דבר.
הקו המקביל המשיך ללוות אותי עוד ימים רבים. בתוך אותם ימים ידעתי מהו צער אהבת אישה ותחושות אבל ושכול על עוברים בני חמישה ושישה חודשים, שנפטרו טרם צאתם את רחמי. אכן, נקשרה נפשי בנפשה ורוחה של אישה ענקית עם פני ילדה תמימים. דמות פרנקופונית בעל קול דק, מרצין ופתייני כאחד, עם אינטואיציה ממגנטת הנוגעת ברומו של עולם. ומאידך, נפש פרועה רוקמת עלילות שהיה בכוחה, בעת ירידתה למים התחתונים, לפלג מחלקה לשתי מחנות, וזאת בעל כורחם של האישים הנאורים שבאו אך כדי להורות את תובנותיהם הספרותיות, "הקיומיות", ומצאו את עצמם בשדה קרב והם לא חמושים. וכל הניגודים הסבוכים האלו נאספו והתאחדו תחת השביס הסגלגל הסרוג שחבשה.
היא הייתה קנאית לי, ואי לכך עודדה אותי להורות במחלקה באוניברסיטה בראשה עמדה, לשמש לה עוזרת הוראה צמודה בעלת תפקידים רמים למדי, ולימים אף קיבלה תפקיד "דיקאן פקולטת מדעי הרוח". התלוויתי אליה גם לנסיעה לפריז. היא ניסתה לעניין את הוצאת "גלימאר" בספרה החדש אודות מיגל דה סרוונטס, על ההסתרה היהודית שבכתיבתו את "דון קיחוטה". ואני ביקרתי יום יום במוזיאון של אוגוסט רודן הפסל, כדי לרשום בפנקסי הקטן את עבודותיו והתרשמויותיי מן העבודות ההכנה שלו בחמר ל"שער הגיהנום", שנוצק גם בברונזה, ופוסל בהשראת יצירתו הגולה של אליגיירי דנטה: "הקומדיה האלוהית". אך בכל יום אף ביקרתי את מאהלר, את דיוקנו של גוסטב מאהלר, שרודן לימים הזמין את המלחין הבוהמי הפורץ דרך לתקופתו על מנת לפסלו, הן בברונזה והן בשיש לבן עם פני נהרה, ומעל מצחו הרחב השתפכות מחלפות ראשו של אמדאוס מוצרט. "אור, אור", קרא מאהלר ברגעי גסיסתו האחרונים, כשלמול עיניו ניבטים פניו המוארים של מוצרט. אמדאוס בא לקראתו ובפיו ברכת אוהבים, אסף את המלחין נמוך הקומה המיוסר, מנבאה הגדול של ההיסטוריה האיומה העומדת בפתח, לעבר משפך אור הנוחם והשלווה.
*
הקו המקביל נעלם מעצמו, ועם היעלמו חלפו וגוועו גם מחושי הראש. העדרו כבדה יותר, נסגרה עלי כמו חבטת מכסה פסנתר שחור. נדרתי לעצמי - לעולם לא אכתוב עוד מוסיקה!
והנה עתה בין עצלתיים נח רעי, יורש עצר של מילים, ומעלעל כך במקרה בשירי "שוליה הנודד" מאת גוסטב מהלר, חוכך בדעתו כיצד לתרגמם בשפה העברית בצורה אקווי-ריתמית.
מה תאמרי נפשי - האם הגיעה כבר העת להניח על הכן את טיוטות דפי התווים?
דורין מרגלית – מוזיקאית, סופרת, משוררת ומורה בקונסרבטוריון
פרסמה מסות וביקורות על ספרות, אמנות ופילוסופיה יהודית, בכתבי העת הבולטים בישראל, וזאת לרבות פואמות ו"פרלודים" ספרותיים", שאף כמה מהם יצאו לאור בצרפת. היא בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובספרות, ותואר שני בספרות משווה ובמוזיקולוגיה. מרגלית השתתפה בתוכניות רדיו וראיונות אישיים, שדנו בנושא הלחנה לשירה. משדרת ועורכת תכנית רדיו שבועית "שירת המוזות ומה שביניהן" ב"הרדיו החברתי הראשון".
הזנת תוכן: 2.6.2018
