מאת רויטל איתן
איילה בת שמונה-עשרה. נערה גבוהה ויפה. היא זוכרת איפה כל דבר נמצא גם כשהאחרים שוכחים. היא מבחינה בדיוק איך סבתא פותחת וסוגרת את כף היד. היא שומעת את הפרחים צומחים בלילה. תמיד בצהוב. אח שלה, הוא גיבור-על. המילים שלו חכמות וגבוהות ואיילה מחפשת סולם לטפס אליו. אמא שלה מתיזה בלילות את ליבה לתוך המקלדת ובבוקר איילה רואה פרפרים עפים משם. איילה מבינה אחרת ומרגישה יותר. יש לה הכל, אבל אין לה מילים. במסע תזזיתי בתוך מעבה הנשמה היא רודפת אחר קולה שאבד. תרה בין קרעי חלומות, פתיתי צחוק ורסיסי געגוע.
קטעים מתוך הספר
הלוואי שהייתי בהמה. פרועה. אלימה. בועטת. גסת רוח. יורקת. מקללת. מאיימת. הלוואי שהייתי הופכת שולחן. הלוואי שהייתי פוערת את פי ולשון של אש ותרעלה הייתה פורצת בלהבה גדולה ושורפת את סביבותיי. למה לא הפכתי שולחן? למה לא הבנתי שאנחנו במסלול התרסקות? דוהרות לקראת קיר שחור ואין עוצר... למה לא משכתי בידית החירום. עצירה פתאומית. מצב מצוקה. למה לא קרעתי את הסדינים לחתיכות? בשיניים, בציפורניים. לחתיכות!
זוחלת על רצפת המחלקה. פניי מתחככות ברצפה הקרה המצחינה מאקונומיקה זולה. מטר אחרי מטר מלקקת בפרצופי את עקבות קודמותיי ¬"הוִייָה דולורוזה" של האימהות. ריח מהגיהינום. רק להקיא. תפסיקי שמעת? ילדה טובה לא מקיאה בפומבי. את מגוחכת! יותר טוב שתתרכזי בצעדים האחרונים עד למיטת הלידה. מותירה פסי זיעה ודם על מרצפת השירותים לאורך המסדרון. איפה יש כאן ספונג'ה? אי אפשר עם הלכלוך הזה. רק צריכה לבקש דלי ומגב ותוך שתי דקות תיקֿתק הכול נקי. היה כלא היה. את נורמלית? ספונג'ה באמצע הלידה? תצרחי. תגידי רע לי. תנבחי אם צריך. תגעי כמו פרה מובלת לשחיטה. תרעידי את אמות הסיפים.
די כבר! חכי בסבלנות! יטפלו בך. יש להם הרבה ניסיון. זה בית חולים מצוין. ואולי הייתי צריכה לעבור לצמחונות? כמה פירות וירקות אכלתי היום? רגע. תפוח...אגס... אני ממש לא מבינה אותך! עכשיו ספירת מלאי? מה את, ירקן? את כבר אמא שכחת? ילדת כבר פעם. היית בסרט הזה. זה אותו דבר. תירגעי! הכול יהיה בסדר!
לסוזי יש אלוהים. ככה מספרים בגן. אבל אלוהים שלה בא מ"אמריקה" – שזה מין מקום כזה שיש שם מגדלים עוד יותר גבוהים מה"לגו" הכי גבוה שלי. ובגלל זה כנראה הוא אלוהים אחר מאלוהים שבא "מישראלֿמדינתנוֿירושליםֿבירתנו". לאלוהים של סוזי לא אכפת מי בן ומי בת ובבית שלו שהוא מזמין לשם את כוֿלם ביום שבת וגם ביום ששי, כל אחד יושב איפה שהוא רוצה ועושה מה שהוא רוצה ולא אכפת לו מי אומר ברכה – כמו למשל "אמן" שלמדנו – והוא אוהב את כולם. אז בהתחלה של השנה בגן היו המון חגים ואני הילדה היחידה שידעה שמנגנים בחג בשופר ואכלנו תפוח פירותֿרקות צהוביֿירוק וגרגרים צהוביֿאדומים, והכול שוחה בתוך בריכה של דבש. ויום אחד סוזי הביאה לכולנו כובעים קטנים חמודים שהיא קראה להם "כיפות" בכל מיני צבעים. ושמנו אותן על הראש. ועל הכתפיים היא עטפה אותנו במין שמיכה גדולה לבנה שהיא קראה לה "טלית". סוזי העמידה אותי מול הראי ואני כיסיתי קצת את הראש. ופתאום בתוך הראי הייתה ציפור לבנה עם כנפיים גדולות עם פסים כחולים ושחורים מבריקים והיא שטה בשמים. והציפור עלתה לביקור אצל אלוהים הנחמד של סוזי, להגיד לו "חג שמח". והכול היה שקט והרוח החזיקה את הקצה של הטלית מלמטה, ואוויר חם הרים אותה יותר ויותר גבוה. וכל משאיות הזבל נראו כמו פרחים קטנים והריח של השמן מכונות נעשה כמו בושם רענן.
ד"ר רויטל איתן היא מרצה לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, מנחת בימוי וכתיבה דרמטית ובמאית בתיאטרון הפרינג' והרפרטוארי.
הזנת תוכן: 28.6.2015
