שופטים ונשיאים, מהשדה והסדנה

מאת עמוס לויתןWALT WHITMAN

 כמו "עלי עשב" עצמו, ספר השירה המונומנטלי של וולט ויטמן, שהלך וגדל ממהדורה למהדורה (מהראשונה 1855 ועד האחרונה 1881), כך מתרגמו הנפלא לעברית, עודד פלד, מוסיף לנו מדי פעם חטיבות חדשות על תרגומיו הקודמים ("שעת חצות בהירה" 2010, "הקדשות" 2013) משירת ויטמן. עתה הופיע "אל פנים היבשת" הכולל שלוש חטיבות: "יוצא מפּוֹמָנוֹק״, ״ילדי אדם״ ו״קָלמוֹס״ (הוצאת קשב לשירה, עורך ראשי רפי וייכרט, 2020). שירת אמריקה בת המאה ה-19 (הטרום-טרום טרמפית) של ויטמן היא משב רוח צח באווירה העכורה של המאה ה-21. מתת נאה לקראת הבחירות לנשיאות 2020.
מוסכם על ביקורת ויטמן כי "יוצא מפּוֹמָנוֹק" (ואתמקד בה בלבד), שנכללה במהדורת 1860 של "עלי עשב", הוא מניפסט ספרותי חשוב של כלל שירתו. זהו מסע גיאוגרפי-פילוסופי אל עבר העולם החדש, שבו מטיל עצמו ויטמן אל תוך מערבולת החיים האמריקניים ונולד בה מחדש כמשוררה של אמריקה. פוֹמָנוֹק הוא השם הילידי של לונג איילנד, ניו יורק, מחוז הולדתו של ויטמן (1892-1819) ממנו הוא יוצא למסע "אל פנים היבשת." לדברי הביקורת השימוש בשם פומנוק מעיד על החיפוש של ויטמן אחר מקורותיו הראשונים וגם על כך כי החיפוש הזה מתחיל מן הילדות. לפיכך יש הקוראים שיר ארוך זה (בן 19 פרקים) גם כשיר מעין אוטוביוגרפי, לפחות בתחילתו. ככל שהשיר מתקדם בזמן עוברת נקודת הכובד שבו מן העצמי של ויטמן לעבר זה של הקורא.

"יוצא מפומנוק" משרטט את מפת המסע של ויטמן עוד בטרם צאתו לדרך. הוא מתחיל, מפומנוק "דמוית הדג שם נולדתי" ומסתיים "בְּמַנַהַטָּא עִירִי״, היא מנהטן בלשון ימינו, בה הוא מתגורר בעת כתיבת השיר. זהו מסע ספרותי המשקף מסע רוחני שבו משתף ויטמן את הקורא. בסוף השיר מבין הקורא כי חייו של ויטמן ומסעו זהים לאלה שלו. ואמנם בסיומו פונה אליו ויטמן כאל חבר למסע, ואף כמאהב, ומבקשו להזדרז – "הָחֵשׁ, הָחֵשׁ נָא אִתִּי" – ולצאת עמו לדרך. כאן מסתיים שרטוט המפה, ומתחיל המסע עצמו.

הספר נפתח בשורות הבאות:
"יוֹצֵא מִפּוֹמָנוֹק דְּמוּיַת-הַדָּג שָׁם נוֹלַדְתִּי, \ פְּרִי בֶּטֶן מְבוֹרָךְ, אֵם מֻשְׁלֶמֶת גִדְּלָה \ לְאַחַר נְדוּדִים בַּאֲרָצוֹת רַבּוֹת, חוֹבֵב מִדּרָכוֹת הוֹמוֹת אָדָם, \ מִתְגוֹרֵר בְּמַנַהַטָּא עִירִי, אוֹ בְּסָוָנוֹת דְּרוֹמִיוֹת \ אוֹ חַיָּל בְּמַחֲנֶה אוֹ נוֹשֵׂא תַּרְמִיל גַב וְרובֶה, אוֹ כּוֹרֶה בְּקַלִיפוֹרְנִיָה,\ אוֹ גַס הֲלִיכוֹת בְּבֵיתִי בְּיַעֲרוֹת דַּקּוֹטָה, מְזוֹנִי בָּשָׂר, מֵימַי מִן הַמַעְיָן, \ אוֹ פוֹרֵשׁ לְהַרְהֵר וְלִמְדוֹט בְּמַחֲבוֹא עָמוֹק, \ הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן הֶהָמוֹן הֲפוּגוֹת חוֹלְפוֹת מְהֻרְהָרוֹת וּשְׂמֵחוֹת \ יוֹדֵעַ אֶת הַנַּדְבָן הָרַעֲנָן הַמַעֲנִיק לְלֹא סְיָג הַמִּיזוּרִי הַשּׁוֹפֵעַ, \ יוֹדֵעַ אֶת נִיאָגָרָה הָאַדִּיר, \ יוֹדֵעַ אֶת עֶדְרֵי הַתְּאוֹ הָרוֹעִים בַּמִּישׁוֹרִים, אֶת הַשׁוֹר הַשָׂעִיר וּמוּצַק-הֶחָזֶה, \ אֶת הָאֲדָמָה, הַסְלָעִים, הַפְּרָחִים הַמֻכָּרִים שֶל הַחוֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי." (פרק 1).

ויטמן יוצא מפומנוק דמוית-הדג, כפרי בטן מבורךWALT של מכורתו שגידלה אותו כאם מושלמת. הוא נדד בארצות רבות ומתגורר עתה במנהטא, אך גם במקומות אחרים באמריקה, בסוונות דרומיות, או בתור כורה בקליפורניה, שם הוא יכול להרהר ולמדוט במחבוא וליצור את יצירתו. הוא מודע לממדיה העצומים של ארצו. למיזורי השופע ולניאגרה האדיר. מכל הנופים הכבירים האלה, וגם משירת הציפורים, הוא "פּוֹצֵחַ בְּזֶמֶר לְעוֹלָם חָדָשׁ."
ויטמן מכריז כי חיים משמעם "נִצָּחוֹן, אַחְדוּת, אֱמוּנָה, זֶהוּת, זְמַן, \ בְּרִיתוֹת אֵיתָנוֹת, עֹשֶׁר, מִסְתוֹרִין." כל אלה הן "יבשות אב" שנקבצו יחדיו. ויטמן קשוב לקול ההיסטוריה. הוא מכיר בתרומת הדורות הקודמים ובחובת הרציפות של הדורות הבאים. "בְּצַעַד יַצִּיב וְסָדִיר יֵלְכוּ, לֹֹא עוֹצְרִים לְעוֹלָם. \ צֶאֱצָאֵי אָדָם, אֲמֶרִיקָנוֹס, מֵאָה מִילְיוֹנִים, \ דוֹר אֶחָד מְמַלֵּא תַּפְקִידוֹ וְחוֹלֵף לוֹ \ דוֹר אַחֵר מְמַלֵּא תַּפְקִידו וְחוֹלֵף בְּתוֹרוֹ, \ - - - פְּנֵיהֶם מוּסַבּוֹת אֵלַי לְהַקְשִׁיב, \ עֵינֵיהֶם מְהַרְהֲרוֹת בֶּעָבָר מֻפְנוֹת אֵלַי." (פרק 2)
הוא כותב: "אֲמֶרִיקָנוֹס! כֹּובְשִׁים! אוֹהֲבי אָדָם!." המיליונים הללו, "הכובשים", הם בניה "אוהביה" של אמריקה והוא קורא לה לקבלם בברכה. "שְׂאִי שְׁלומוֹת, אֲמֶרִיקָה, שְׂאִי אוֹתָם דָּרוֹמָה וּשְׂאִי אוֹתָם צָפוֹנָה, \ קַדְמִי פְּנֵיהֶם בִּבְרָכָה, כִּי צֶאֱצָאַיִךְ הֵם." (פרק 3).

בהמשך הוא מודה ל"מְשׁוֹרְרִים, פִילוֹסוֹפִים, כֹּהֲנִים מֵתִים, \ קְדוֹשִׁים מְעֻנִּים, אָמָנִים, מַמְצִיאִים" על תרומתם הכבירה. שכן עם היותו דוברם של מיליונים, יש לו סדר יום משלו, כאינדיבידואל. "אֲנִי עוֹמֵד בִּמְקוֹמִי עִם יוֹמִי-שֶלִּי כָּאן." (פרק 5).
על שירתו הוא אומר "אֶעֱשֶה אֶת הַשִׁירִים מִן הֶחֱמָרִים, כִּי אֲדַמֶּה בְּנַפְשִׁי שֶיִהְיוּ אֵלֶּה \ הָרוּחָנִיִים שֶׁבַּשִׁירִים, \ וְאֶעֱשֶׂה אֶת הַשִּׁירִים מִגּוּפִי וּמִהֱיוֹתִי בֶּן תְּמוּתָה, \ כִּי אֲדַמֶּה בְּנַפְשִׁי שֶאֲסַפֵּק אָז לְעְַצְמִי אֶת שִׁירֵי \ נִשְׁמָתִי וְאַלְמוֹתיִ." ארציותו היא רוחנית והיא כפופה למה שהוא מכנה "גְּבִרְתִּי הַנְשָׁמָה". אף כי שיריו עשויים מחומרים גשמיים, מהותם היא הנשמה. תוכניתו היא "לעשות" שיר לארצות־הברית, "שיר לאוזני הנשיא", שבו "אָשִׁיר אֶת הָרֵעוּת \ - - -\ מַשְׂאַת לֵב שֶל אַהֲבָה גַּבְרִית \ - - - \ אֶכְתוֹב שִׁיר בְּשׂוֹרָה עַל רֵעִים וְאַהֲבָה" (פרק 6).
אבל שיר אמת חייב לכלול גם את הרע (evil). כבר ראינו כי שירת ויטמן עשירה בשלל ניגודיה והוא נזהר מכל פשטנות חד-ממדית.
עוֹשֶׂה אֲנִי אֶת הַשִׁיר גַּם מִן הָרַע, מַנְצִיחַ אֲנִי גַּם חֵלֶק זֶה,
אֲנִי עַצְמִי רַע וְטוֹב בְּמִדָּה שָׁוָה, וְכָך גַּם אֻמָּתִי - - -

ויטמן אומר כי בראייה כוללת אין מעשה רע. דומה שגם ההבנה המורכבת הזאת, פחות מובנת היום (כאשר מנתצים פסלי עבר ו"טוב" ו"רע" מתקשים לדור יחד). הוא מדבר גם בשבח הדת, כאמונה בדבר-מה עליון. "אֲנִי אוֹמֵר שֶהָאָרֶץ כֻּלָּה וְכוֹכְבֵי הַשָׁמַיִם כֻּלָּם \ לְשֵׁם הַַדָּת הֵם." הדת מסמלת אידיאל שמעבר ליחיד, אך גם את אלוהיותו של היחיד: "אֲנִי אוֹמֵר שֶׁעַל הַדָּת לִהְיוֹת גְּדֻלַּת הַקֶּבַע-הָאֲמִתִּית \ שֶׁל אַרְצוֹת־הַבְּרִית, \ שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין גְּדֻלַּּת־קֶבעַ אֲמִתִּית" (פרק 7).

להלן הוא מכריז על שלוש הגדוּלוֹת הללו – אהבה, דמוקרטיה, דת – ומזמין את הקורא לחבור אליו באמונתו: "רֵע! \ לְמַעַן תַּחְלֹק אִתִּי שְׁתֵי גְדֻלּוֹת וּשְלִישִית הַמַמְרִיאָה \ מַקֶּפֶת וּמַזְהֶרֶת \ גְּדֻולַּת אַהֲבָה וּדְמוֹקַרְטִיָה וּגְדֻלַּת הַדָּת." שלוש הגדולות הללו אינן נעדרות ניגודים. אבל דווקא ממאבקן נוצר גיוון ושפע. ויטמן מאמין ביוזמה חופשית (קרי: קפיטליסטית) הפועלת לטובת הכלל. (פרק 10).
"אָפִיץ אֲנוֹכִיוּת וְאַרְאֶה שֶׁמֻּנַּחַת הִיא בִּיסוֹד הַכָּל
וְאֶהְיֶה פַּיְטָן הָאִישִיוּת"

היחיד והכלל אינם נתפסים כישויות אנטגוניסטיות והמציאות אינה נתפסת כמשוסעת בידי מגזריה, אלא כפועלת מתוך אחדות. גישתו היא מכילה, בניגוד לגישתו הביקורתית של אלן גינצבורג, הרואה עצמו ממשיכו של ויטמן.
"לֹא אֱצוֹר שִׁירִים מִתּוֹךְ זִיקָה לַחֲלָקִים
אֶלָּא שִׁירִים, מִזְמוֹרִים, הֲגִיגִים, מִתּוֹךְ זִיקָה לַמִּכְלוֹל
וְלֹא אָשִׁיר מִתּוֹךְ זִיקָה לְיוֹם אֶחָד
אֶלָּא מִתּוֹךְ זִיקָה לַיָּמִים כֻּלָּם" (פרק 12).

ויטמן נותן ביטוי מרהיב לאמונתו בארצות־הברית "אֲרָצוֹת חֲבוּרוֹת יַחַד" שכל אחת תורמת את ייחודה למכלול.
"אֶרֶץ פֶּחָם וּבַרְזֶל! אֶרֶץ כֻּתְנָה, סֻֻּכָּר, אוֹרֶז! \ אֶרֶץ חִטָּה, בְּשַׂר בָּקָר, בְּשַׂר חֲזִיר! אֶרֶץ צֶמֶר וְקַנַבִּיס! \ אֶרֶץ מִישׁוֹרֵי הַמִרְעֶה, שְׂדוֹת הָעֵשֶׂב שלָּעוֹלָם! \ אֶרֶץ הָרָמוֹת בְּשׂוּמוֹת הָאֲוִיר הַמִשְׂתַרְעוֹת לְאֵינְסוף!"
הוא הולך ומונה את המדינות מצפון לדרום וממזרח למערב:
"אֶרֶץ שְׁאוּפַת מֶרְחָקִים! חֲשׁוּקַת חוּג הָאַרְקְטִי! \ נְשׁוּבַת רוּחַ מֶקְסִיקָנִית! \ - - - \ הַפֶּנְסִילְבָנִית! הַוִירְגִ'ינְיָאנִית! כְּפוּלַת־הַקָרוֹלַיְנוֹת \ הוֹ, כֻּלְכֶן וְכָל אַחַת מִכֶּן אֲהוּבָה עָלַי! \- - - אִי אֶפְשָׁר לְסַלְקֵנִי מִכֶּן."
חיבה מיוחדת נודעת לו לאנשים, תושבי הארץ הגדולה:
"כָּל אִישׁ וְאִישָׁה שְׁכֵנַי הֵם \ הַלוּאִיזְיָאנִים, הַג'וֹרְגִ'יָאנִים, קְרוֹבִים אֵלַי בְּמִידָה שָׁוָוה \ - - - הַמִיסִיסִיפְּיָאנִים וְהָאַרְקַנְסִיָאנִים עוֹדָם אִתִּי, וְעוֹדֶנִי עִם \ כָּל אֶחָד מֵהֶם." (פרק 14).
ויטמן הוא מן המעטים במשוררי העולם המסוגלים לכתוב כך על ארצם ועל אנשיה מבלי להיחשד בפטריוטיזם מגונה. ובאמת, גודלה וגדולתה של אמריקה דורשת משורר בעל גדולה מיוחדת. למעשה כל הפרקים מכאן ואילך (19-15) מוקדשים לתיאור הפסיפס האמריקני על שלל צבעיו. השיר כולו מסתיים בתמונה נפלאה של ההוויה הדמוקרטית האמריקאית
רְאֵה, אִכָּריִם חוֹרְשִׁים בַּחַוּוֹת –
רְאֵה, כֹּורִים חוֹפְרִים בִַּמִכְרוֹת –
רְאִֵה, בָּתֵי חֲרוֹשֶׁת לְאֵינְסְפוֹר –
רְאֵה, מְכוֹנָאים עֲסוּקיִם בִּכְלֵיהֶם לְיָד שֻלְחָנוֹת מְלָאכָה –
רְאֵה, מִתּוֹכָם מְגִיחִים שׁוֹפְטִים עֶלְיוֹנִים, פִילוֹסוֹפִים, נְשִׂיאִים, לְבוּשִׁים בִּגְדֵי עֲבוֹדָה
רְאֵה, הוֹלֵךְ בָּטֵל בֵּין סַדְנוֹת וּשְׂדוֹת אַרְצוֹת־הַבְּרִית, אֲנִי - - -
שְׁמַע הֵדֵי שִׁירַי הָרָמִים שָׁם (פרק 18).

שופטים עליונים, פילוסופים, נשיאים – נלקחים למשרותיהם מהשדות, המכרות והסדנאות לבושים בגדי עבודה. לא מהאוניברסיטאות, לא מן האקדמיות ומגדלי השן. גם לא מבעלי הממון והמעמד.
האם מי שמבקש כיום "לעשות את אמריקה גדולה שוב" מבין זאת באמת?

 

הזנת תוכן: 25.2.2021

חזרה לדף הראשי "מאמרים על שירה"

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل