הדים חסרי מנוח

מאמר מאת עמוס לויתןasher-hedim

"ספר ההדים" הוא ספרו האחרון לפי שעה, העשרים וארבעה במספר, של המשורר אשר רייך (הקיבוץ המאוחד, קרן רבינוביץ לאמנויות, ריתמוס לשירה, 2018). ואף על פי כן זהו ספר חדש ומחדש. בפתח דבר קצר "על הקול וההדים" מסביר רייך את מבנהו וכוונתו: "השיח ההדוק והאינטימי ביותר הקיים הוא זה שבין אדם לבין קולו. זהו סוג של דיאלוג פנימי, וההד הוא חלק בלתי נפרד מדבריך שלך. אם כן השיח של אדם עם הדו הוא שיח עם עצמו, אבל לא תמיד קיימת הרמוניה בין הקול לבין ההד."

רייך, שהוא גם מתרגם מוכשר, מזכיר עוד כי בשירה העולמית קיים ז'אנר קדום הנקרא "שירת הד" (echo verse) ששורשיו בשירה היוונית הקדומה, החוזר ומופיע גם בתקופת הבארוק וכן בשירה הגרמנית המודרנית. כמעין הקדמה והדגמה הוא מציב כמוטו לספר צמד שורות מהיינריך היינה בתרגומו: "הַס! הֵד עָמוּם נִשְמָע פִּתְאֹם \ מִמֶרְחָקִים – כְּהַלְמוּת קַרְדֹם."amos levitan name2

בעברית, כמדומני, זהו ספר יחיד בתבנית זו, שבה המשורר שב ופוקד את שיריו ואת חייו ועורך עמם את חשבונו. השיר הראשון בספר, המכניסנו לסוגה זו, הוא דוגמה טובה לכך.

מבוא קצרצר

ִשיר לְעֵת מָבוֹא
כְּשֶנַפְשִי מִמַּחֲבוֹא

יוֹצֵאת כֹּה לָשִיר
מִתְרוֹנֶנֶת עִיר
וְהֵדֵיהָ בַּקִיר

מִתְנַפְּצִים, חוֹצְצִים
בֵּינִי לְבֵין עֵצִים
וַאֲבָנִים מַשְמִיעִים
קוֹלָם וְהֵדֵיהֶם בָּאִים

אֵלַי לְלַטֵּף רוּחִי
קוַל וְהִדְהוּד בְּכִי.
נַפְשִי מְלֵאָה דֳכִי,
אָז שִיר אָשִיר לִבְנִי.

לפנינו משחק התגרות בין השיר להדו. הנפש יוצאת ממחבואה כדי להתרונן ולשיר ובעקבותיה אף "מתרוננת עיר", אבל "הדיה בקיר \ מתנפצים, חוצצים \ ביני לבין עצים". הדי השיר נחסמים וגם חוסמים את מגע השיר עם סביבתו, עצים ואבנים, קרי, הטבע והנוף שהוא קשור בו. במקום התרוננות, "הדיהם באים אלי ללטף רוחי" ולנחמה, בעודם נושאים בחובם "קול והדהוד בכי" ונפשו "מלאה דכי". הבכי והדכי הם הד לאירוע טראגי בחיי המשורר. לפני כשבע שנים (אוגוסט 2012) שם בנו, צחי, בן 43, קץ לחייו. בספר שיריו מ-2016 "חלונות לפארק" הקדיש לו אשר רייך מחזור שירים "מן הזכרונות" המתארים את האב ובנו כילד קטן מטיילים ומשחקים בפארק הירקון. הטראומה ההיא מאוזכרת כאן כהד וכהדהוד. היא אמנם כואבת לא פחות, אבל גם מאפשרת לו לומר הפעם: "אז שיר אשיר לבני".

מעבר למרקם הנושאים של הקול והדו, צריך לשים לב גם למרקם הלשוני, שבו רב כוחו של אשר רייך, לא רק בשיר זה אלא גם בשירים הבאים, כפי שנראה. "שיר לעת מבוא" הוא פרפראזה על הביטוי "שיר לְעֵת מְצוֹא" (שיר קל שנכתב לרגל הזדמנויות שונות). "שיר לעת מבוא" איננו שיר קל והוא היפוכו של "שיר לעת מצוא". זהו שיר שבו נפשו יוצאת ממחבואה לרחובה של עיר, אולי כדי לשיר ולשמוח אחרי תקופה קשה של הסתגרות, אבל הדיה מתנפצים, כאמור, בקיר ונושאים בחובם "הדהוד בכי". ובכל זאת, הוא מסיים בהכרזה חיונית בדבר כוחו השירי השב אליו – "אז שיר אשיר לבני", שבה מכיר המשורר באבלו ובמכאובו כמקור של יצירתו.

אחת מסגולותיו של אשר רייך כמשורר היא בקיאותו הרבה בלשון המקורות (שהיא הגרסא דינקותא שלו, כידוע) המעשירה את שירתו ומאפשרת לו גם בספר זה לדרוש את ה"הד" כמין חומר. זהו אחד ההיבטים האמנתיים המענגים של הקריאה בו. למשל, בשיר "קום ולך לך" (עמ 8): כבר כותרת השיר היא צירוף של שני פסוקים (הנאמרים לאברהם). "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", בראשית י"ב א; ושל "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה" בראשית י"ג יז. בשיר עצמו נאמר: "עַל פִּי שְנֵי הֵדִים \ קָם בִּי קוֹל שֶאָמַר: \\ קוּם וְלִךְ לְךָ \ אֶל תּוֹךְ עַצְמְךָ \ כּהֵד הַשָּב אֶל תּוֹךְ קוֹלוֹ". הסיטואציה בשיר היא מעין הד לפרשת לך לך של אברהם. אלא שכאן אפשר לפרשה כמתארת את עזיבת הדובר את בית הוריו בשכונה חרדית בירושלים ויציאתו להתהלך בארץ כדי להגיע אל עצמו ואל קולו המקורי. גם כאן השורה הפותחת "על פי שני הדים" היא פאראפראזה על הפסוק בתורה "על פי שני עדים יקום דבר", דברים יט טו. בהלכה, כידוע, עדות היא הכלי הראייתי החזק ביותר וכאשר שני עדים מעידים, על בית הדין לקבל את דבריהם. ייתכן כי "שני הדים" שבשיר הם שני ההורים, או הֵדָם של שני קולות פנימיים, שאמרו לו לקום וללכת ולגלות את עצמו.

בשיר אחר "הד התודעה" (עמ' 9) הוא כותב "עוֹדֶנִי חוֹלֵם עַל קוֹלוֹת שֶקְבוּרִים בִּי \...\ בְּלב הַלַּיְלָה מִישֶהוּ מְנַגֵּן בְּאַבּוּב,\ הֵדוּת מִכְּלִי רִאשוֹן." גם כאן להֵד יש מעמד של עֵד לא פחות ואולי יותר מאשר לקול עצמו. "הֵדוּת מכלי ראשון" (של כלי הנגינה, האבוב), יש לה משקל של "עֵדוֹת מכלי ראשון", כלומר עדות מהימנה ומשפיעה. בשיר "הזוג המהודהד" (15) הוא משתעשע עם "הד" קולו שמצא את בת זוגו, "הַהֵדָה" שלו, אך אביה "הַקוֹל יָכוֹל" (בעל הקול הגדול) התנגד "לזוג הַמְהֻדְהָד" ש"הִתְאָהֵד מִפָּנָיו" (קרי: התאייד). למרות הנימה המשעשעת גם לה יש משמעות רצינית. (אפשר לומר כי ההד של הקול הוא הטון שלו, כלומר המוסיקה בה נאמרים הדברים. ובני זוג יכולים למצוא זה את זה לאו דווקא על פי הדברים המפורשים שהם אומרים, כי אם על פיה האינטונציה של דיבורם). והנה עוד דוגמה יפה אחת. השיר "הד נסתר \ רקיע ריק" (62) הנפתח בבית הבא: "אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶר הָלַך \ וְהִשְאִיר אַחֲרָיו הֵדֵי רָקִיעַ רֵיק". השורה הפותחת היא פאראפרזה על הפיוט מתפילת שחרית "אדון עלם אשר מלך \ בטרם כל יציר נברא" וכו'. כאן אדון עולם הלך והשאיר אחריו "רקיע ריק" כאשר הדו מתגלגל בעולם של "שואה ומלחמות."

לא אזכיר את כל השירים וצירופי הדהים, ואדלג אל הפרק הרביעי והאחרון "הדים משנת הבן", החוזר אל הזיכרון שבו פתח. בשיר ארוך, בן שני חלקים בשם זה הוא כותב: "בני עוד ישן שנה עמקה \ והד עולה מן המטה. אני מאזין להדי חלומו \ ומנסה להעירו משנתו. \... \ בסתר אני מאזין להד \ קולו העמום העובר בתוכי כהבזק \ חולף ושב ובא שעה שעה \ ואיני פוסק מלקרוא לו ולבי נחר \... \ ומטתו היא גמחה חשוכה בקיר ירקונים" (80). בית העלמין שבו קוברים בקומות שבקיר. אנו רואים כי ההד, בניגוד לקול עצמו, ממשיך להתקיים זמן רב מעבר לו. וזו, כמדומני, כוונתו של ספר השירים הזה כולו, להעניק עוד תקופת חיים נוספת לשירים עצמם. לאו דווקא לזכרונות הקשים, אלא גם לטובים, כמו בשיר "הדים תל-אביביים" ("הדי ששון והדי אסון, הדים על הדים \ והזמן הולך וסובב ונעלם ללא שוב"), לפני שיירגע גם "הד האחרון".
כשם שהספר נפתח בציטוט מהיינריך היינה, כך הוא נחתם ברגיעה סופית של ההד ב"שיר הנודד" של גתה בתרגומו היפהפה של רייך.

וולפגנג פון גתה (1832-1749)
מגרמנית: אשר רייך

שיר הנודד

בְּצַמְּרוֹת עֵצִנים
עַל פִּסְגוֹת הָרִים
דְּמָמָה.
לֹא תִּשְמַע
הֵד נֶאֱנָח, רוּחַ,
קוֹל צִפּוֹר כְּבָר נָדַם,
חַכֵּה מְעַט, בָּן אָדָם,
גַּם אַתָּה תָנוּחַ.

 

הזנת תוכן: 19.8.2019

חזרה לדף הראשי "מאמרים על שירה"

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل