כוחה של "שירת השחרור", רחלי אברהם-איתן


rachel avraham eitan
מאמר מאת פרופ' הלל ברזל

לפנינו שישה מחזורי שירים חדשים המעידים על כושר ההתמודדות עם מטענים רגשיים, כושר שהופגן בספרי שיריה הקודמים של המשוררת, רחלי אברהם-איתן. ובהם גם שירי-יגון ותהפוכות-גורל. אך בספר השירים החדש נחשפים עימותים קיצוניים יותר לנוכח חוויות קשות במעגלי חייה. נוספה להם התבוננות בדו-קוטביות שבתהליכי יצירה, וכן תוספות במבט לאחור על תמרורי דרך בנתיב-החיים האישי. נוסף מעגל סגולי, ייחודי, מסביב למעגלים של אור וריגושי-מסעות למחוזות קרובים ורחוקים, בהתרשמות מן היופי והשגב שבנופים, בהתרפקות חוזרת ומודגשת על מסורת קדומים, מורשת אב ואם.

כל אחד מששת המחזורים בהתמקדות בנושאים משלו, ובשיתוף בפואטיקה שהוגדרה בחומרה כנתונה לחוקיות הרוח המתעתעת, שהיא גם הרוח המעניקה טעם ומשמעות להתייסרות הנפש, וגם מטילה מרות ומשמעת על המבע הפיוטי, שיהלום בכליו ובקישוטיו את גודל המשימה שביצירה בצאתה מרשות היחיד לרשות הרבים.

"שירים לאקס" - כוחו של משלH Barzelפרופ' הלל ברזל
תצלום מויקיפדיה

בשיר "שירת השחרור" במחזור "שירים לאקס" (עמ' 18) - הצייד אינו שומע את שירת הציפור שברח מקן ממולכד (סכנת מוות) אל ענפי הסיגלון, מסוחרר משלל-הפריחה והדרור. הצייד לכוד בסחרחרת-מחשבות, איך לקפד, להכרית את חירותו של השַּׁחרור (הד לחופש, לשחרור בחיריק). רוקם בגומחה "כורים". רצונו של הצייד הוא להרע, לקרוע ימים מחיי השחרור:

הַשַּׁחְרוּר כְּבָר בַּצַּמֶּרֶת
שָׁר אֶת רִקּוּד הַזְּמַן הַמְּקָרֵב
אוֹהֲבִים
וּמַנִּיחַ לְעוֹלְבֵי הַחַיִּים
לְהֵאָסֵף אֶל כִּלְאָם.

הנמשל מתברר מתוך ההקדשה ומתוך מכלול השירים במחזור. השחרור מייצג את הרעיה, שהצייד ארב לה ולחירותה, ונפל בפח שטמן, בהיותו לכוד ברגשות שליליים המציבים אותו במקום נמוך. מרכיבי המשל נבחרו בקפידה כדי שיעמוד גם ברשות הרבים, בהקשר אוניברסאלי. הצייד שבא על עונשו באבדן חירות אמיתית-רוחנית והציפור שזכתה בחירות. שחרור בלשון זכר במשל העומד לעצמו. הציפור מייצג את הציפורה הנקבה, בנמשל כחלק בלתי נפרד מן המשל. הרעיה שניצלה מן הקן הממולכד שהיה גורם לאובדן חירותה, ואולי גם לחייה, לעצם קיומה כאישה וכיוצרת בת-חורין, ראויה לחיים נטולי-אימה מפני מי שמתנכל לה וצץ מחדש להכאיב לה שנית.

המשל, "עורבני", בנוי אף הוא, כמו קודמו, בצלילים מתואמים, באליטרציה של עיצורים ותנועות, במילוי התביעות הנדרשות מן הז'אנר המסורתי ובמסגרתו משלי חיות ועופות. צורת-היסוד מעלה, מטה, אדנותית במהלך העלילה, תחילה, אמצע וסוף. אף זאת כסימן היכר מובהק של המשל כסוגה ייחודית.
"עורבני" (עמ' 12) "בַּצַּמֶּרֶת / אוֹרֵב. יוֹרֵד בַּחֲטָף. / דְּבַר מָה מְנַצְנֵץ / טוֹמֵן בַּחוֹר שֶׁחָפַר". הנמשל ברור. העורבני, ממשפחת העורב, תזכורת לערמומיות ולחמדנות.

נוספים תווי היכר להתנהגותו ופועלו דרך קבע של העורבני החמסן. "שׁוּב יִטֹּל / שׁוּב יִטְמֹן / כָּל מָה שֶׁאָסַף - - -". שלושת הקווים כרמז לצד האינטימי ביחסים שבין גבר לאישה, שמקומם בנמשל. הפואנטה של המשל בנפילה הסופית של העורבני הַגֵּא: "בָּאָה שָׁעָה - / בַּבּוֹר שֶׁחָפַר / דָּבַק רַהַב נוֹצוֹתָיו".
"שירים לאקס", מחזור השירים הראשון, מוקדש למי שהיה הבעל ובתוקף גט כריתות, הוא מחוץ לחייה החדשים של הרעיה. והיא מוצאת לנכון לחזור אל העבר הפגום, בבהירות ובנחרצות, במלוא האמת והמיטב שבמבע הפיוטי.
כף המאזניים נוטה בהכרח אל המשבר, שהונחת על תקוות נעלות ונשאר כפצע פתוח שלא התכסה בצלקת, מחמת כישלונו וחסרונותיו של מי שאמור היה לשמח כלה ולהיות ראוי לאהבתה, לתקוותיה ולבניין של משפחת-יסוד.

מתבקשות צורות פיוטיות, שדרכן תתגלה המציאות בנפילתה ובתקומתה, בהחייאת העבר מנקודות מבט מנמיכות ומגביהות, שונות מן המקובל בשיריה הרצופים אהבה ויחסי כבוד והזדהות עם כאב. שירים שהוצגו בחמשת המחזורים וברבים מהם, בצביון של שירי-נשמה.
יש משום חידוש בהקדשת המחזור למי שראוי להידחות, באשמתו, מתשומת הלב החיובית של הרעיה שאינה שוכחת את מגרעות העבר בשל התנהלותו ופגיעתו בהווה.

ההקדשות לטובה, במעלות של קדושה, בספר השירים, הן מרובות. ההקדשות לאחיה ולאחיותיה, הקדשות במחזורים אחרים אף הם נועדו לשמש מבוא לדברי שבח והתעלות. ההקדשה לאקס, חורגת מן המקובל בחמשת המחזורים.

בשירי "שבת אחים" יש בשמות המוגבהים, מרביתם תנ"כיים, עילוי הדמות שלכבודה ולזכרה נכתב השיר, השם כמהות האדם. לא כן במחזור שההקדשה בו כרוכה בביקורת. נמצא במחזור מובאה של נתן זך, "מוּטָב לָשֵׂאת עַדְשׁוֹת-מַגָּע מֵאֲשֶׁר יְדֵי גֶּבֶר חוֹלוֹת".
אכן נמצא במחזור גם הקדשה לבניה ולבתה האהובים. הבת ממלאת תפקיד של נפש פועלת, המבקשת להחזיר את גלגל הזמן לאחור ולגשר לשווא בין קרע לחיבור ברגע שיא של חייה בו היא רוצה לבשר לשני ההורים על העובר שברחמה. לעומת זאת, נמצא במחזור מובאה מתהילים, המתחברת היטב למעשיו שאין להם תקנה וסליחה. "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ" (תהילים, ז, טז). צירוף בהנגדה, כאוקסימורון. פרץ-רגשות -בהיתר מצד משוררת המיטיבה להפגין יחס של הרמוניה והעדר-קונפליקטים עם הסובב אותה - בבחינת הגיעו מים עד נפש.
מידות של אורך-רוח נשמרות על אף המשך הפגיעה מצד האקס, והתעלות עליהם בכוחות גוף ונפש מחודשים, תחייב בחירה מתאימה של סוגות, בלי מורא ובלי משוא-פנים, תוך כדי עילוי המבע השירי, בעידון ובהתעלות. שתי הסוגות שנבחרו, בשום-שכל ובטוב-טעם, הן המשל והתוכחה. המשל שבו ההדגשה היא על תמונות למראה-עין, והנמשל הברור בזכות התמונות. התוכחה, שדבריה נחרצים, אך ניתן לשלב בה דיבורים שיש בהם להסיח את הדעת מן העוול ולחבור אל הניסיונות, אף שנידונו מראש לכישלון, ניסיונות לתקן במשהו מצבים של כרת והתנכרות.

נקודת הגובה בשיר "פסיחות של אהבה" (עמ' 8), נתונה בתמונה: "נַעֲרָה בְּחוֹמוֹת שֵׂעָר", השיער תפארת הראש והחומות ברמיזה לתום. הירידה מטה מתחילה כבר בחתונה. עשן הסיגריות נודף מבגדי החתן (הבטיח לכלתו לא לעשן). כתם צהוב כבר אז על כל שן. צעדי הריקוד התקפדו במדקרות חרב והחמרת סבר הפנים. התקווה הלכה והסתאבה. שרירי-הלב ושרירי-הבטן התכווצו. סערת-חורף השתלטה על אביב-נעוריה של הרעיה הצעירה. הבעל המשיך להרוס את ימיה בעשן-עיניו.

נקודות הגובה בשיר "על גשר העיר" (עמ' 10) נתונות בהסבר הלקוח מן ההגדה של פסח. לשבת אל השולחן, ליישב מחלוקות ולהשיב על קושיות לפני עריכת הסדר. להיות כמשה, מרים ואהרון משכין השלום. לקרוע ים מריבה במטה של אהבת בת ובן. "לִרְקֹם אַגָּדַת מִשְׁפָּחָה / בְּנֵס שִׁירַת הַיָּם / וְהַגַּדַת הַלֵּב" (אגדה-הגדה). הרצון לכבוש את הלב באור נתקל בכובד הלב (הכבדת-הלב, צירוף-מפתח בתיאורו של פרעה בחומש). לא נמצאה הנוסחה "לְהָסִיר תֵּל עִקְּשׁוּת וְרֹעַ", להסיר חושך מפני אור.

הרצון לסלוח מגביה בשיר "שעת גישור – שעת שיגור" (עמ' 13), בזמן הענקת אות קצין מצטיין לבן. האם נכונה למחול ולסלוח לנוכח אלוהים ואדם. אף כאן מנצחת ההידרדרות:

תַּמְרוּרֵי הַדֶּרֶךְ אֶל הַר הָאֹשֶׁר
דָּהוּ בְּכֹבֶד לֵב
פָּסַח עַל מְזוּזוֹת הָאַהֲבָה
וְלֹא נִקְרַע יַם מְרִיבָה
מֵעַל בַּזֶּלֶת הָרֵי הָאֶגוֹ.

דימויי מעלה, מטה, מעצימים את הניגודיות. ציפור מזמרת ממרומי ההגיגים, משתחררת מכוח מוסר-ההשכל הנלמד מדברי קוהלת: הבל הבלים, הכול הבל. השנים הקפיאו את הפחד והשמים מילאו את הפנים "תכלת לב". צלילי הפסנתר בוקעים מן החדר החם ובו הילדים המנגנים. והוא, חורש המזימות, ירחק עם הצליל. השיר ננעל במבט הנפתח אל השמים. "סְלִיל עֲנָנִים מַכְחִיל לְעֵת שַׁחַר".

שתי קומות באהבה

מחזור השירים השלישי, על שמו של השיר הפותח "טעם התפוח" (עמ' 24), נדרש בגילויו לקומה העליונה באהבה, בעקבות סיפור הקדומים, האכילה בגן העדן מן הפרי האסור כמצוות הבורא ובפיתויו של הנחש הקדמוני. הסיום בכי טוב. " עֵדֶן חָדָשׁ עַל שְׂפָתַי".
האכילה מתוארת כניצחון על לבו הרע של התפוח (קומה תחתונה, מרתף נסתר מעין-רואים). הקליפה העבה (החלק המכסה את הפרי בקומה העליונה) אף היא נוצחה ונעלמה. "קילפתי". נוסף הדבש בסמליותו הארוטית. "עָקַרְתִּי מִלֵּב הַתַּפּוּחַ / שֹׁרֶשׁ הָרַע / יָצַקְתִּי עָלָיו דְּבַשׁ".

מקומו של התפוח במרומי-עץ-הדעת, ביחד עם עץ-החיים, שני צירי-עולם (אקסיס מונדי). השיר מועט במילותיו וערוך ב"קומות המלים", כעיקר פואטי ממדרגה ראשונה. הוא תלוי-הקשר במכוון בסיפורי בראשית, שתוכנם אהבה בשתי קומותיה ובניגודיה. עם הדבש והעדן מתחברים אסוציאטיבית למעשה בשלמותו. התשתית המכוסה והשיר התמציתי בעוצמתו, בסוד הצמצום והרמז, פותחים פתח פואטי, למחזור השירים כולו בהמשכו.
השורה הראשונה בשיר "למשוך את הבוקר", (עמ' 28): "בִּסְדִין הַפְּלִיז / שְׁקַעֲרוּרִית אַהֲבָה." שקערורית, מלת-מפתח והיא מחזיקה בתוכה שקע ושקיעה. המהלך הרגשי והעלילתי, בהמשכו של השיר, מוקדש לאהבה בניגודיה. סם של רגע סגולי, העתיד להתפוגג. הרגע הנעלה והפיכחון המאיין הבא אחריו.

"שמיטת קווים וכוכבים ברוח", (עמ' 29). שמיטה-נפילה וכוכבים נישאים ברוח. "שִׂיחוֹת בְּקַוִּים מַקְבִּילִים", אין בכוחם להגביה מעלה. "מֵטֵאוֹרִים לֹא נָפְלוּ". השנים בחלוף, "בטיסת רכבות", נשמטו, נפלו, חלפו ואינן. לשרה אשת אברהם הייתה עדנה. מציירת כבשה וחתול (ספירה תחתונה) וענן (ספירה של מעלה). נאבקת בזרעים שמביאים נגעים שמקורם בתת-ההכרה (ספירה תחתונה בנפש האדם).

למי הפרחים, למי הקוצים, למי כלי-הגן, שואלת הדוברת את הנסיך, בהתכתבות עם הנסיך בספרו של אנטואן דה-סנט אכזיפרי. התשובה: כבשה אוכלת פרח עם קוץ. הנסיך ישיח על הקו ויחריש את שמיטת האוזן. וכבשת הנסיך מביעה תקווה: "כִּי צֶמַח לֹא אוֹהֵב כְּבָשִׂים" (על פני האדמה) "וְרוּחַ פְּרָצִים" (מלמעלה). "בְּלֹא כִּוּוּן שֶׁל אוֹר לְהִתְאַזֵּן" (מעלה, מטה, באיזון מכוחו של אור המגשר בין שמים לארץ).
השיר "שפת האהבה" (עמ' 32) בדימויים של איש ואישה שדרכיהם נפגשו כפרחים שנקלעים לזר אחד, ולהט הרוח פיזז בין שניהם, טוו דרך באבני אהבה ופרחים. מלים משמיעות קול בדממתן (קול דממה דקה בהתגלות האלוהים לאליהו). אישה משלחת געגועיה על פני המים. יונה הומיה ניצבת על אדן השיר (מטה). תכלת (מעלה) בית-מקדש תשוקתה בעת דודים, תרחש כרוח העובר ביער (מעלה, מטה, בהתחברותם). "תַּעֲבֹר בֵּין אַבְנֵי הַמִּלִּים" (מטה). "בָּאַהֲבָה תִּבְעַר" (שלהבת-יה, שיר השירים).
השיר "הָאִשָּׁה מִצַּיְדָן" (שם מקום, סיפור עממי בהתעלות, מעלה, מעלה, עמ' 34): "הִבַּטְתִּי בַּלְּבָנָה / עָנַדְתִּי כּוֹכָבִים / עַל צַוָּארִי / וְאֶבְיוֹן בְּחֶבְיוֹן לֵב / נִצְמָד כְּצֵל, / מִשְׁתַּקֵּף / בִּי."

הניגודיות, בסימן של היפוך, היא העיקר גם בשיר"אחיזה" (עמ' 35). האהובה אחזה בידית בפתח המטוס, כאילו אחזה בידו של האהוב. וחשבה את ההיפך: "לְמַטָּה הַמְּכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת בְּקַו הָפוּךְ כְּקַו הַמַּחְשָׁבָה".
הניגודיות, בדימויים ססגוניים, דו-קוטביים, מתוארת גם בשיר "שיר מחולשת הרקמות" (עמ' 36), וכבר בשמו מתפרק מרוב מתח. בונה סכרים לבכי, לגאות, לאהבה הממלאת את הלב לקרוב ולרחוק (שתי קומות). "מְלַחֵךְ אֶת תַּת-הַהַכָּרָה, נוֹגֵעַ בִּמְצוּלוֹת הַנֶּפֶשׁ" (קומות תחתונות) "לִינֹק אֶל הַדַּעַת" (הכרה מלאה, עליונה), "טֶבַע וְצֶבַע" (על פני האדמה), "וְדִמּוּיֵי עָנָן מְשַּׁיְּטִים בְּדִמְיוֹנֵנוּ" (בזרימתם ברקיע).
"מדרש הצדף" (עמ' 38), השיר האחרון במחזור "טעם התפוח", תלוי-הקשר בכתבי-קודש, בדומה לשיר שבו נפתח המחזור, שנקשר בגן העדן ובפרי האסור. השיר נפתח בשברירי האור הוורדים על הר ההר (הר ההר בחומש, מתפרש במדרש: תפוח על גבי תפוח). ונוס, אלת האהבה, עולה מן הצדף (על שפת-הים) ומשמיעה את דברה כאישה: "אִם תִּנְצֹר טֹהַר אַהֲבָה – / קְרָא בִּשְׁמִי / וְאֶעֱלֶה אֵלֶיךָ מִן הַצֶּדֶף".

המחזור השלישי, "שירת הצומח" נפתח בשיר "אילן" (עמ' 40). שני אילנות, כל אחד מהם בהגבהה ובהנמכה. "הָאִילָן הַגֵּא, יָבֵשׁ וְנִשְׁבָּר". תחילתו בהתנשאות לגבהים, ברוממות הגאווה וסופו בהתרוקנות ושבר מכלה. "הָאִילָן הָרַךְ נִכְפָּף". היטיב לדעת מתי להרכין צמרת. "נִצָּב אֶל הָאוֹר בְּקַו יָשָׁר". "בקו", מילת-המפתח בשיר "אילן", מחזירה אותו לשיר "אחיזה", במחזור שירי האהבה. השיר, אף הוא קצרצר, בהנגדה של מטוס לקראת המראתו לנוכח מכוניות נוסעות על הכביש. וגם הן, המכוניות, נוסעות בקו הפוך כקו-המחשבה. "אחיזה" ו"נפילה", מראות-יסוד, שכוחם ביקום ומלואו, מכוננים שירה משותפת לאילן ולאדם.
ב"פריחת האלמנדה" (עמ' 42), לזכר האחות ברוריה, מראה-היסוד נשקף במסלול של מוות וחיים. דלת חייה נטרקה בייסורים ושבע דלתות תכלת ברקיע נפתחו לקבל טוהר נשמתה. עצים וצמחי-נוי ששתלה, יוסיפו להפיץ ריחם ולהיות משל לרבים.

בשיר "הורמוני העץ וחרוביו" (עמ' 45), רגעי קסם נרקמים תחת העץ באור שקיעה. "כְּשֶׁהָעֵץ רוֹאֶה אוֹתָךְ / הוּא מִתְמַלֵּא הוֹרְמוֹנִים..." / וְנִרְקָמִים בּוֹ חֲלוֹמוֹת / וְשִׁירִים..." הדיבור בשיר הוא אנלוגי, השוואתי, מכוחה של האנשה, עץ כאדם. העץ רוקם חלומות ושירים. אור הכוכבים נמשך, דולק כהורמוני העץ וחרוביו. שיר נועל מחזור, מחזק שלווה ורוגע, מגרש תעתוע.

דמויות ושירים בהתעלותם - קומה תחתונה, קומה עליונה

"שבת אחים", המחזור החמישי, מעלה ומגביה שלוש-עשרה דמויות אחיה ואחיותיה של המשוררת, חמישה מהם עיוורים, בסולם המדרגות. הדמויות נבנות מפסוקי תנ"ך, מספירות מתורת הנסתר ומכל הטוב והיקר שבזיכרון בזרימתו, אז ועכשיו. כל שלוש-עשרה הדמויות במעלות קדושים וטהורים, בזוהר הרקיע מזהירים, ובמורדות החיים, בתהפוכות גורל ובזיכרונות הבאים להלל ולשבח את הקרוב ללב במיטב הצירופים הראויים לשבח-עולם.

במחזור השירים "קומות המלים", התהליך הוא מן המועקה והמצוקה, ממעמקי הנפש, אל השיר המתקן, המתעלה מן המעמקים אל הביטוי הנגלה. "תעתועי שירה" - השיר שבו נפתח המחזור ערוך בניגודיות שבין מלים השקועות וקשורות בחבלי-ייסורים, לבין מלים פורצות-דרך, בהרמוניה שבין מבע לחוויה, קומה עליונה מעל לקומה התחתונה, שתי קומות של מלים בהתעצמותן בגילוי-לב אמיץ. המשוררת בינה לבין עצמה, צופה לתוך עצמה, למתרחש במכוסה בזינוקו אל המרחב השירי.

"קומות המלים", הנזכרות בשיר "שיר על סף" (עמ' 84), מצוירות בבעירתן בשקיעת היום (קומה תחתונה). מציתות תחתיות שירה, מבעירות ציפיות לגעת בכל לב ולהיות "כמגדל זכוכית בשקיעה" (קומה עליונה) - תשוקה לעלות לרשות הרבים. שתי הקומות במאבקן, המכוסה והגלוי במתח, שממנו הולדת השיר מתוך תהומות הנפש.
עוצמת המאבק נטושה בין המלים, בין הדיבור הפנימי והדיבור החיצוני, שפת הלב מול שפת הקולמוס. עוד מעט ויגיע קו-הגמר, הקו המאיין, שאין אחריו דבר. הלב נעכר ולא ידוע מה יביא עמו המחר. שפת המוסיקה, היא השפה היכולה לרומם את המלים, להפיח בהן חיים, להגשים בהן כמשתמע בשם השיר "החייאה מוסיקלית" (עמ' 75). צלילי הפסנתר זורמים בנהרות-הנפש. "גאות ושפל" כביטוי למצבי נפש קטביים: קומה עליונה וקומה תחתונה; "פּוֹרְצִים אֶת יַבֶּשֶׁת-הַלֵּב" - מן הים אל היבשה; הרגשות בסכנת היעלמות. "גלים, גלים משתברים אל חוף-היצירה" כביטוי למקור כוחה של השירה ולהתמדתה.

פואטיקה עכשווית בעידן של תקשורת באה לידי ביטוי בספר זה כבקודמיו, כך למשל השיר "שתיקת המיילים" (עמ' 87) - פעמים שההתכתבות הופכת שדה-קרב. מחפשים פרחי-מלים ליום-הולדת ומוצאים מלים שורקות כנחש. בתמורה יש לחפש חיצים שהתפזרו על גיאיות-נפש ובהרים – מצבי נפש קוטביים. "יפה השתיקה גם לכסילים שפיזרו מלים בלב נמהר", בעידן האינטרנטי, בו הדרך לשליחת השיר / המכתב קלה ללא מחשבה תחילה, שוגים באמירות נמהרות.

פואטיקה, שעיקריה הם במתח שבין המכוסה לגלוי, המתעתע בדרכו אל המשתמע, מוסברת בדימויים מעולם הטבע ומעולם המוסיקה, בשיר מובהק על אמנות השירה, "סימפוניית השיר" (עמ' 76).
השירה מנשבת (הרוח, מוטיב מפתח) חוּצָה ופנימה, כמכלול העלים בעץ, שנרחצו וטוהרו בגשם. "קולמוס-הלב" (השירה כשפת הרגש) כותב בתחושה של צירי לידה הדוחפים את השיר מעלה, מציבים אותו מעל לזמן, מעל לאופנות מלים של כאן ועכשיו, המחפשות להן דרך לבמות של עיתון.
ייעודן של המלים הוא לשחרר את היגון מן הלב, להפוך אנחה לצלילי מוסיקה, להוליך את השיר בריבוי צליליו מן האני אל הזולת (שירה כמנוף לדו-שיח). התכלית העליונה של המלים היא הפיכתן למבע פיוטי בתחושה נבואית בלי לרדת לעומקו ולפשרו של מראה התגלות (שמור לנביאים ולמקובלים).

השיר, צריך שתהיה לו אספקלריה המאירה את הצללים המוטלים על ההווה ועל העתיד. תכלית המלים היא ליצור את הכלים לביטוי הבלתי-נתפס, הזורם ללא הרף ממצולות האני, אין לצפות למתן משמעות סופית ומוחלטת לשטף המלים במעלתו התבונית, הרגשית והמוסיקלית ("סימפוניית השיר"): " שִׁירִים כִּגְדוֹת-הַלֵּב - / אֲבָנִים לְהָנִיחַ לָעוֹבְרִים דַּרְכָּם / לַחֲצוֹת נָהָר סוֹאֵן."
הגדה, בכפל מובן, שפת-הנהר ושפת-השירה. אבנים לתועלת הרבים במקום שאין גשר מוצק לעבור עליו, תבוא השירה ותמלא את ייעודה, שליחותה, חוצה זמנים ומאירה אותם.
שירה בסגוליותה האישית, נהרות הרגש ושירה לתועלת הרבים, הנהר של מצוקות הזמן ותקוותיו.

באפילוג בולטת הכמיהה לשלמות: השירים "אורי" ו"אלמוג" (עמ' 96-97) נועלים את הספר "שירת השחרור", בכמיהה להתעלות, ובניצחון מלא על תהפוכות-הגורל, שהולידו אושר וגם את התפרצות הכאב למראה תחנת-דרך שגויה. את הרוח המתעתעת מנצחת הפעולה הנכונה, היודעת לבחור את הדבר הנכון ולמצוא את ניסוחה במבע הפיוטי המשוכלל, במשמעת הצורה והסמל.

"שירת השחרור", במסלול של שירה שכוחה רב בהפיכת תעתועי-הזמן וזעזועי-גורל, מנוף למבע חוויתי, שקול, קצוב וממושמע. כל שיר, כעולם מלא בפני עצמו, וכל השירים כמחרוזת אחת, באחדות של מראות ורגשות. ספר שירים יצוק בצורת-יסוד של ערגה לטוב, ובתבניות שיר בהתגוונות. הישגים של הרוח היוצרת, בהיענות להוויה החיצונית, ובמבט אישי מופנם, רצוף מהימנות-רגשית ונשמה יתרה.

 

הזנת תוכן: 19.8.2019

חזרה לדף הראשי "מאמרים על שירה"

 

 

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل