ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

האתר של נילי דגן

עדינה בן חנן - עיתון 77

הרחק מהמרכזadina ben hanan name

נילי דגן: לא מתקרבת לתחנה המרכזית,

"כל הסימנים מראים שהקיץ הקץ./ העולם סופני/ ועולם חדש נולד", בהצהרה זו פותחת נילי דגן את ספרה השלישי. בסיומו של אותו שיר מתברר שאין ולא יהיה לעולם יש מאין. החיים בעולם החדש הם "חיים גנובים/ שהיו פעם שייכים למישהו אחר" (עמ' 8), שכן בסיסו של העולם החדש מונח על שברי העולם שקרס.


שיריה של נילי דגן אינם עוסקים בעולם החדש, אף אינם עוסקים בשברי העולם הישן אלא בסדקים שבין השברים, שכן מתוכם נכתבים שיריה.
ולכן, אף על פי ששירים רבים בספר נטועים בכברת ארץ ספציפית כמו בשדרה (עמ' 10), התחנה המרכזית (עמ' 14), סן וינצ'נזו (עמ' 48), ישימון לבן 46, על החוף (עמ' 43), הם אינם מעניקים לקורא קרקע בטוחה לעמוד עליה אלא מעניקים לו ספקות, חוסר ידיעה ופערים שהוא צריך להשלים.

שירי הספר מציבים תפיסת עולם על פיה אין ביקום סמכות, לא אלוהית ולא אנושית, היכולה להעניק לבן אנוש הגנה כלשהי. אלוהים אינו נוגע באצבע האדם כמו בציור של מיכלאנג'לו ואינו מעניק לו מטובו או מידיעתו. אליבא דשירי הספר "אין ביטחון. בכלום" (עמ' 24), הקיום רעוע והשאלות רבות מהתשובות. המחזור "בשדרה" מסתיים במילים "בכל דור יש דור חדש/ והשאלות פתוחות" (עמ' 13), השיר 'לנו זה לא יקרה' פותח במשפט "וחוץ מזה נותרה השאלה/ מה יהיה ביום שאחרי" (עמ' 9), והמחזור "סוקרטס אמר" מסתיים בשיר קצרצר "אולי לא אספיק/ לשאול/ הכל."

"חוסר ידיעה" שב וחוזר לאורך רבים משירי הספר: "לא ידע בדיוק מי הוא והיכן הוא נמצא" (עמ' 21), "אינני יודעת מה אומרים עכשיו" (עמ' 26), ובשיר 'לא מתקרבת לתחנה המרכזית' הצירוף "אין לדעת" שב וחוזר בתכיפות כמעין מנטרה מתנגנת, "אין לדעת לאן ללכת", "אין לדעת אם ישוב" (עמ' 15-14).
אולי ניתן לדעת רק לאן לא ללכת, לאן לא להתקרב, כפי שמעיד שם השיר שעל שמו הספר. וכיוון שהתחנה המרכזית היא נקודת ציון לאן לא ללכת, מרבית שירי הספר, אכן, ממוקמים הרחק מהמרכז, באזורי הסְפַר, בשולים הפרומים הן גיאוגרפים והן אנושיים. למשל ב"ישימון לבן" היכן "שהזוהר הצפוני חמקמק" (עמ' 46) או במקום שבו "נגמר הרציף/ בסן וינצ'נזו" (עמ' 50), אך גם בשולי החיים בבית האבות "הוא צונח ממרומי גילו/ אל כיסא/ חיו נעים על גלגלים" (עמ' 32), כמו גם בתחושת הזרות ובשאיפה ללכת למקום שאינו ידוע, כבשיר 'הבטחה', "אולי ניסע למקום רחוק/ לנשום אוויר שעוד לא נשמנו" (עמ' 26).
אולי כמעין פרדוקס, דווקא באזורי הסְפַר הגיאוגרפים והחברתיים, דווקא במקום שבו נפרמים כללי ההוויה המאורגנת והבטוחה, דווקא בזרות ניתן לחוש ואולי לאחוז בפיסת הוויה אנושית נעדרת מבדל זיוף.
מוטיב התעופה והציפורים החוזר לאורך הספר מעצים אף הוא את תחושת הארעיות של חיי אדם עלי אדמות העולה מהשירים. לדוגמה: "אבא מדדה מהחדר למרפסת/ מהמרפסת לחדר/ כמו ציפור העומדת על עץ ברוח חזקה" (עמ' 18), או "רוחי מתרוממת באופן זמני/ מתרחבת וחוצה מתחם מתעורר/ מגביהה עוּף..." (עמ' 40). מוטיב זה מתפתח ואף הופך לאמירה ארס פואטית בשיר ללא כותרת, "כשהעננים תלויים כה נמוך/ אפשר לנהל שיחה עם מלאכים// לכל ענן יש שוליים מכסיפים/ נחוץ רק חיכוך קל/ תמימות של רגע// מילים בעלות כנפיים מרפרפות/ על קצות החושים" (עמ' 41).

שירי הספר ושיר זה במיוחד מחזירים אותי למאמרו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" שנשאר רלוונטי על אף מרחק השנים.
"בעלי הרמז, הדרש והסוד (בעלי לשון השירה, הערת הכותבת, ע"ב) רדופים כל ימיהם אחרי 'הצד המיַחֵד' שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות - וצירופי הלשון המכוונים להן - כחטיבה אחת בעולם [...] אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע [...] תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפִתוחי החותם באבני החֹשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה".
מתוך כך עולה שנקודת המבט החוזרת בספר המתמקדת בקיום הרעוע והמתעתע של חיי אדם, היא גם נקודת מוצא לכתיבת שירים. נקודת מוצא שבה אין יציבות מכל סוג שהוא אלא "תמימות של רגע ומילים בעלות כנפיים מרפרפות על קצות החושים".
לבסוף, אי-אפשר לכתוב על הספר בלי לציין את ההקפדה על סגנון, הן בעיצוב הגרפי הנקי והן בעריכת השירים. הקפדה ההופכת לתו הכר בולט של הספר, אולי כאנטיתזה לכאוס של חיי אדם המתוארים בו. הכתיבה חסכונית מאוד, כל מילה שהונחה על דפי הספר נבחרה ונשקלה, כמו גם הרווחים בין המילים.

הספר מחולק לארבעה שערים: "עיר האוהלים נדדה דרומה" שער הממוקם בתל אביב ועוסק ברובו במחאה החברתית שהתרכזה בשדרות רוטשילד; "הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב" עוסק בזקנה ומחלה ובחרדות המתלוות להן; "סתיו אחרון", עוסק ברגעי החיים האחרונים וסן וינצ'נזו הממוקם הרחק מכאן, בכמה מקומות בחוץ לארץ, עוסק בצורך לנוס מכאן ומעצמך.
על אף המרחק לכאורה בין ארבעת שערי הספר ניתן לראות מהלך אחד בכולם. מהלך המופיע כבר בשיר הראשון בספר, המתחיל בקריסת עולם אחד וממשיך בבריאתו של עולם חדש לכאורה, שכן אם תפשפש בדרכי פעולתו תמצא בבסיסו את שברי העולם הישן.
זה אינו רק מהלך חברתי פוליטי, זהו גם ובעיקר מהלך נפשי מטלטל שמתוכו נכתבים השירים, כפי שמיטיבה לתאר זאת נילי דגן, "אנשים יכולים לשבת על החוף/ להיראות רגועים לגמרי,/ אך לבם דוהר בחזה במהירות של סרטנים/ שהתמוטטה מחילתם" (עמ' 43).
נילי דגן, בספרה זה, מישירה מבט אל הסדוק, אל הפעור ואל הרעוע בחייו של אדם וממקום זה בוראת ציורים לשוניים בלתי נשכחים ברגישותם ובכנותם.

 

נא ללחוץ לפתיחת קובץ ה-PDF