יהודה ויצנברג ניב

יהודה ויצנברג ניב

בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִיםyehuda neev

בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים
אֲנִי קוֹרֵא אֶת "שׁוֹטְטוּת" שֶׁל וַלְטֶר בִּנְיָמִין.

הָאֱמֶת לוֹמַר,
רִשְׁמֵי נוֹסְעִים וְנַוָּדִים, דֶּרֶךְ הִתְבּוֹנְנוּתָם, תֵּאוּרֵיהֶם,
מָשְׁכוּ אוֹתִי כִּבְחַבְלֵי-קֶסֶם
מֵאָז וּמִתָּמִיד.

יוֹתֵר מִכֹּל קָסַם לִי מֵמַד הַתְּנוּעָה: נָסְעוּ וְכָתְבוּ,
הִפְלִיגוּ וְרָשְׁמוּ, רָכְבוּ וְתֵאֲרוּ, הָלְכוּ וְדִבְּרוּ, נָדְדוּ וְסִפְּרוּ.
בֵּין שֶׁהָיוּ מְגַלֵּי-אֲרָצוֹת
מְרֻפְּטֵי-לְבוּשׁ

וּבֵין שֶׁהֶעֱדִיפוּ לְאַחַר גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן
לַחְזֹר לְמִשְׂרָדָם בָּרֶגֶל, עֲנוּבִים וּמַדִּיפִים מֵי-קוֹלוֹן
עַל הַמִּדְרָכוֹת שׁוֹתְתוֹת הַמַּיִם
שֶׁל רְחוֹב רַיְנֶס בְּתֵל-אָבִיב.

מתוך "בעצם באתי רק לדבר" הוצאת אבן חושן 2012

 

איפה השירה פגשה אותי לראשונה

קשה לי לשים היום את האצבע על המועד המדוייק שבו אני והשירה נתקלנו זה בזו.
במידה שאני מגיע לתחתית זכרוני המוקדם, הרי כבר בשלהי כתה א', בנקודה שבה ניכסתי לעצמי את יכולת הקריאה ומעל לכל את יכולת ההבנה של הטקסט הכתוב, חשתי כבן לניצולי שואה, אמיגרנטים קשי יום, ש"גימגמו" את השפה העברית עד אחרית ימיהם, בהפוך על הפוך, איזו כמיהה נוקבת לשלוט בשפה, על דקויותיה, מכמניה ויפיה.
לאור העובדה שלא היתה יד הורה מכוונת, מטרה זו הושגה בקריאה סיזיפית-פראית , של כל מה שהנחתי עליו את היד: ספרי ילדים, ספרי נוער, אינצקלופדיות, ספרי מתח ובלשים, עתוני ילדים ודומיהם.
כמובן שמגיל מאד צעיר, לנוכח המודעות לתאבוני לקריאה, רשמו אותי הורי לספריה צבורית, מקום בו בליתי שעות רבות, לעיתים על חשבון עשיית שעורי בית והתרועעות עם חברים. באותו הקשר, אנקדוטה שאיני מסוגל לשכוח, כבר כילד קבעתי לעצמי "עתים להקניית השפה" וכל לילה, לפני השינה, הייתי פותח את מילון אבן-שושן המנוקד (6 הספרים בכריכה השחורה) ומשנן את מושגיו (מ- א ועד ת) ומדי תקופה חוזר חלילה.
לאור העובדה כי בבית הורי לא היו כמעט ספרים, למעט מספר ספרים ביידיש ופולנית, הרי באמצעות המילון (הכוונה בעיקר למראי-המקום ולציטוטים מתוך טקסטים בשירה ובפרוזה לצורך המחשת הערך המילולי), נחשפתי לעולם שלם של עשייה ספרותית: מחזות, מסות, פרוזה, כתבי קודש ושירה, בכלל זה לשמות היוצרים, מי ידוע יותר ומי פחות.
מכאן ועד לכתיבה בפועל, המרחק היה קצר. במהלך השנים היו נסיונות כתיבה של מחזות ופרוזה, בעיקר סיפורים קצרים ובסופו של דבר, גרמה אהבת המלה המנוקדת לכך שהשירה ניצחה.

מה תפקידה של השירה בעיניך

לשירה בעיני ערך מזקק ללא הזדקקות להגדרת תפקידים פורמלית.
היכולת להביא במספר מדוד של מלים או משפטים את כל קשת הרגשות האנושיים העזים ביותר: קנאה, שנאה, תשוקה, אהבה, שכול, יתמות ועוד, הינה יכולת מופלאה וחמקמקה שלא קיימת להכרתי בסוגות אחרות של יצירה.
שירה במיטבה מתקיימת כזקיק טהור בכל מצבי התודעה. במלים אחרות, אין אפיקי יצירה רבים היכולים לכרוך בכריכה אחת באורח כה פשוט ויחד עם זאת כה מורכב, חולין וקודש, טומאה וטוהר, חשק ותאווה.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח
לצורך מענה לשאלה זו, נראה לי שנכון יהיה לצטט שיר שלי שפורסם ספר שירי "בנק, שם זמני" (ספרית פעולים - 1987), המעיד על עצמו:

הבנק סגור.
יש לי בנק מלים בבית.
אני לא צריך אף אחד שימלא
את בדידותי.
שלום.
אני הולך לקרוא בבית
את שאהבה נפשי: שירים
של דוד פוגל, אמיר גלבוע, נתן יונתן -
אלה הם פינות השקט
שלי.

למען הגילוי הנאות - אמיר גלבוע בהיותו עורך בהוצאת מסדה-ספריה קטנה לשירה, הוציא לאור את ספרי "ימים על ימי מלך". נתן יונתן בהיותו עורך מדור שירה בספרית פועלים, הוציא לאור 3 מספרי: "ברזל באה נפשו", "בנק, שם זמני", "מלה טובה".

היכן אתה כותב

על פי רוב בחדרי בשעות הערב והלילה, זאת לאור העובדה שבשעות האור, למעט כמובן חופשות, שבתות וחגים, אני מחוייב ללו"ז קשוח של שעות עבודה במוסד הבנקאי בו אני עובד.
כדי לא להחמיץ ארועים הניקרים בדרכי, מלים שמבליחות בראשי, מראות , אתרים, אנשים מרתקים, אני מצויד תמיד בעט ונייר שאני שולפם בעת הצורך.
שנים רבות הקלדתי את שירי ישירות על "בייבי הרמס" שהורי רכשו לי, לאחר בכי וצעקות, ליום הולדתי ה- 15. כיום, עם המעבר להקלדה שקטה במחשב, אני שב מפקידה לפקידה לתקתק עליה, חוטף באהבה גערות וצעקות מבית, עקב השאון הקולני שהמכונה מקימה.

מדוע בחרת את השיר הזה

קוסמת לי הדואליות בשיר שמאפיינת בפועל גם את חיי.
מחד-גיסא, בנקאי מעונב ומכופתר, פועל עפ"י כללים וקריטריונים קשיחים, אטום לעיתים מתוקף תפקידו לאנושיות הקיומית ומאידך-גיסא, בן-חורין משולח רסן, שאינו כפוף לשום כלל או נוהל ושאינו חפץ להתעלם מן הסובב אותו. לצורך המחשת הסיטואציה אני מוצא לנכון להביא מובאה מתוך שיר שפורסם בספר שירי האחרון "בעצם באתי רק לדבר" (הוצאת אבן חושן -2012).

אֲנִי יוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן שֶׁל הַ"לֹּא מְעַשְּׁנִים",
צוֹחֵק לַנִּפְלָאוֹת שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בַּדֶּרֶךְ:
צִפּוֹר חוֹנָה עַל גַּג,
חָתוּל מְשַׁחֵר לְטֶרֶף.
כָּל מִינֵי דְּבָרִים שֶׁבְּקֶצֶב הַחַיִּים הַמְטֹרָף שֶׁלִּי
אֲנִי לֹא תָּמִיד מַבְחִין בָּהֶם.

 

 לדף של יהודה ויצנברג ניב בסופ"ש שירה 35

 

הזנת תוכן: 18.112013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"