ירמה לאור ירח

YIRMA 

אני חושבת על משולש הנוגע ללב"י - לורקה-בן גוריון- ירמה. שלושה חולמים שהיטלטלו בין כמיהה וחזון, לחמו על עקרונותיהם בעיקשות, ונעו בתוך קונפליקט משותף לשלושתם: בקוטבו האחד מדבר, מוות וצחיחות, ובשני- פריון, צמיחה ויצירה. ובשל מה נפגשו שלושת החולמים בצומת מחשבותיי? בשל אירוע תיאטרוני יוצא דופן.

לורקה, המחזאי הספרדי, פרץ את מוסכמות תקופתו בתכנים נועזים ובצורות פיוטיות ששלב לתוך הדרמה הקונוונציונאלית. מחזאי דגול שזכה להכרה וכבוד כבר בחייו הקצרים. משורר, הומוסקסואל נחבא, הומניסט, ידידם של אמנים ידועים כדאלי ופבלו נרודה, איש שמאל, פסנתרן ומוסיקאי מחונן, איש רעים להתרועע, שחקן ובמאי, חקיין ומצחיקן, שהחביא מתחת לכל אלה ייסורים וכאב גדולים, עת הבין כי זהותו המינית פירושה גזירה על צחיחות מפרי בטן, חיי שקר והסתרה, והימנעות מאהבה ממומשת במלואה (מה שהיה נכון לשנות השלושים של המאה העשרים ובפרט במולדתו השמרנית). ככל שספרד הלכה והקצינה ימינה למחוזות הפאשיזם והלאומנות תחת משטרו של פרנקו, נרדף לורקה בשל יצירתו, שנתפסה בחוגי השלטון והכנסייה הקתולית כלא מוסרית, אנטי דתית ואנטי ספרדית. במלחמת האזרחים נרצח לורקה והוא בן 38, על ידי פלאנגות אנטי רפובליקניות והוטל לקבר אחים. עד לשנת 1975 נאסר בספרד להציג את הצגותיו ולהזכיר את יצירתו העשירה (מחזות, סיפורים שירים). רק בעשורים האחרונים זוכה לורקה לכבוד לאומי בארצו.

החולם השני, דוד בן גוריון אמר: "היסטוריה לא כותבים היסטוריה עושים" וקיים זאת בפועל. כמי שהאמין שעתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו העצומים, עבר ב 1953 עם רעייתו פולה, להתגורר בקיבוץ שדה בוקר שם השתלב בעבודות המשק, רעה צאן והשתתף בעצמו במעשה החלוצי. הוא חלם ולחם להחייאת הישימון המדברי ולהפרחת השממה ב "קצוות הארץ" ולא רק במרכזה, והגשים הלכה למעשה את אמרתו: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו".

"ירמה" הצלע השלישית במשולש החולמים, הוא מחזה של לורקה שכתיבתו הסתיימה ב 1934 ואשר הוצג מיד בהצלחה ברחבי ספרד ואף מחוצה לה. במרכז המחזה ניצבת ירמה (מספרדית- עקרה), הכמהה לתינוק בכל מאודה, הכבולה בתוך מערכת יחסים עם חואן בעלה, לו נישאה נישואי תועלת במצוות אביה כיד המסורת. היא סובלת לא רק מצחיחות גניקולוגית אלא בעיקר מחיים נטולי תשוקה ואהבה, בכפר קטן בו כולם יודעים הכל על כולם. בעלה איש האדמה, משקיע את כוחותיו במשק החקלאי משחר עד ליל, מרוחק ממנה, מונע על ידי קודים ספרדיים שמרנים, שוביניסטיים, ואינו מבין לנפשה המיוסרת. וכך מתנהל הדיאלוג בינה לבין זקנה כפרית עמה היא באה להתייעץ:

זקנה: "האם בעלך מוצא חן בעיניך"?
ירמה: "מה"?
זקנה: "אם את אוהבת אותו? מתגעגעת להיות עמו?"
ירמה: "אינני יודעת"
זקנה: "האם את רועדת בהתקרב בעלך אליך? האם לא מהלך עליך כעין רוח של חלום כשהוא מצמיד את שפתיו אל שפתייך? הגידי!"
ירמה: "לא. כדבר הזה לא הרגשתי מעולם".
זקנה: "אפילו בשעה שהיית רוקדת?"
ירמה:" אולי... פעם אחת.... עם ויקטור"
(תרגום רפאל אליעז מערכה א' תמונה ב)
ירמה כמהה לחוש נאהבת ומשתוקקת כפי שהיא חשה במחיצתו של ויקטור, בן הכפר אותו הכירה בהיותה בת 14. גם כעת, כל מפגש מקרי ביניהם בשבילי הכפר, מצית בה כמיהה פיזית ונפשית. אך למרות מאווייה, היא נותרת נאמנה לבעלה ומקווה כי הדברים עוד ישתנו. תשוקת ירמה לילד גוברת עד לכדי אובססיה ממש. בייאושה היא מגיעה לבסוף למנזר הידוע בסגולות הפריון שלו שם עימות עם חואן מוביל לסיום הטרגי.

באירוע תיאטרוני יוצא דופן אותו חוויתי בקיבוץ איילות אשר בערבה, פגשתי בקבוצת צעירים אשר החליטה להפריח את שממת המדבר התרבותית, ולהביא אמנות משובחת דווקא לפריפריה (מירי לתשומת ליבך ותקציבייך!). תיאטרון חדש בנגב - אלעד שמו- מעלה הצגה ראשונה מקורית "ירמה לאור ירח". דנה יצחקי, בועז דן, נעמה ארמון רוי קלדרון, שי פיטובסקי - ארבעה שחקנים ובמאי אחד, כולם בוגרי בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים שם רכשו את כישוריהם ואולי גם משהו מרוח הנתינה - נטשו את תל אביב ומנעמיה, בעטו במשמני "הבימה" שהייתה להם לבית שנים ארוכות ומוצלחות, לקחו את מיטלטליהם וכישרונם וירדו דרומה על משפחותיהם וטפם, לגור בנגב ולעשות אמנות. ללא רשת ביטחון, עם הרבה חזון, אהבת המקום והדבר. אליהם הצטרפו אשת תיאטרון מקומית- רונית דאבווי, ותלמידים ממגמות תיאטרון באזור המשמשים כמפעילים טכניים של ההצגות בהתלהבות ובנדיבות. ואם יש חלוציות יפה מזו ואמיצה מזו- אמרו לי.
לבחור ב "יירמה" לפתוח את שעריו של תיאטרון חדש- זו הצהרה אמנותית ברורה של שי פיטובסקי הבמאי המוביל של החבורה ושל שחקניו. אמירה מפורשת כי בתיאטרון הזה לא יתפשרו: פה יעלו קלסיקה משובחת וגם מבחר מחזות משל גדולי המחזאים. פה יוגשו החומרים במימוש בימתי מקורי. פה יחקרו חקירת עומק את היסודות הדרמטיים ויחפשו את קשת אפשרויות הביצוע במשחק ובבימוי. פה תיווצר פרשנות מחויבת ומנומקת תוך בחינת ומתיחת גבולות המדיום התיאטרוני. והכל- ללא מורא הרייטינג או פזילה לפופוליסטי.

שי פיטובסקי בחר בפרשנותו להשיב את "ירמה" אל נופיה המקוריים: אדמה, רוח, אבנים וטרשים, ירח ודממת כפר. הקהל יוצא למסע רגלי בעקבות ירמה בשדות קיבוץ איילות, בשטחי המדבר הסמוכים, למרגלות הרי אילת, בחורשת עצים, בנחל אכזב. זהו תיאטרון "תלוי מקום" או "ספציפי לאתר" -
."Site Specific"
מקום ההצגה על כוחו וסגולותיו השונות, יחד עם מערכת יחסים חללית שונה ומשתנה בין הקהל לשחקנים (קרבה פיזית, תנועת הקהל ובחירת זווית הראייה והשמיעה ואף שינוייה תוך כדי הסצינה) - כל אלה הופכים את הקהל ואת חוויית הצפייה תחת שמי הדרום מלאי הכוכבים עם הרוח המדברית השורקת לעיתים בעוצמה והמעלה ענני אבק מתערבלים כאילו עבר הרגע עדר כבשים במרוצה – לשותפים פעילים במסעה הפיזי והנפשי של ירמה.

קהל מצומצם של 30-40 איש פוסע בחושך הגדול במסעה של הגיבורה החל מיום חתונתה (סצינה מקורית) כשהכל נראה אפשרי ומבטיח: הכלה ירמה (נעמה ארמון) והחתן (רוי קלדרון) יוצאים בריקוד פראי ושמח מלווה בנגינה ובשירה סוערת, מוקפים בשחקנים בודדים המצליחים ליצור הילולה רועשת ככפר שלם. בסצנה יפהפייה נפרדת ירמה בראשית נישואיהם מחואן, היוצא לעבודתו בשדה ללא ידיעה מתי ישוב... השחקנים ניצבים בבית קיבוצי צנוע בפאתי היישוב, המנכיח את הימצאותנו הממשית בתוך קהילה קטנה. בשני חלונות מוארים של אותו הבית, מדברות הדמויות זו עם זו אך פניהן אלינו ואל המרחב בחוץ. ומיד נוצרת שפה של דימויים פיוטיים שתלך ותתעצם לאורך ההצגה: תהום עקרות-היחסים של שתי נפשות זרות תחת קורת גג אחת ושני החלונות, כמו עיניים פקוחות משתוקקות זו לזו אך מנותקות בחושך הסמיך. ושוב המסע הרגלי נמשך. הולכים בחשיכה ורק רחש אבנים יבשות הנרמסות תחת רגלי הקהל הצועד והרוח השורקת באזנים. אור פנסים נדלק משום מקום. ירמה מתייעצת עם אישה זקנה (רונית דאבווי) כיצד לנהוג עם בעלה, ירמה פוגשת בחברתה מריה (דנה יצחקי) שנישאה ומיד התעברה ללא קושי, ושוב בחושך... אך למרות שהסצנות מבליחות לפתע משום מקום וכך גם מתפוגגות לתוך החשיכה- אין תחושת נתק בסיפור. להיפך. אתה נכנס כצופה למעין קצב מדיטטיבי של הליכה ארוכה ומתמשכת עם זמן שקט לחשיבה ולספיגה, כשמדי פעם צצות תמונות מוארות ואתה הוא זה הקושר ביניהן ומחבר בין האירועים. ההצגה כפעולת נשימה. מקצב עולה ויורד. ושוב נדלקים הפנסים (תאורה מורכבת ומבריקה של עמיחי אלהרר בפרוז'קטורים ניידים המאירים את תנועת השחקנים ואת הסצנות הנייחות, בהפעלה מסורה ומדויקת של נוער פרחי תיאטרון). קבוצה מנשות הכפר, זקנות וצעירות, יושבת על גבעה ולמרגלותיה "הנחל" כובסות, מרכלות ומתעדכנות בשמועות. סצנה בעלת פתרונות תנועתיים וקוליים משעשעים, בה משתתפים גם השחקנים הגברים המזוקנים שתורמים לקומיות. ושוב במסע החשוך. ירמה נתקלת בויקטור (בועז דן) על אם הדרך. תמונה מופתית מינימאלית של כביכול שיחת חולין, אשר מתחתיה רוחש מתח אצור של יצרים בוערים ותשוקה. וכך פוסעים בשבילי חייה של ירמה עד לסצנת הסיום בה חואן מודה בפניה "אני מאושר שאין לי ילדים" וכי הוא מבקש אותה בלבד "אותך! את יפה מאד לאור הירח!". ירמה שאינה יכולה לשאת יותר את ייסורי הבדידות הדיכוי והניכור, מתנפלת על בעלה וחונקת אותו למוות. סצנה קשה זו בוימה בתבונה רבה. דווקא ברגע זה חואן, לראשונה בהצגה, עדין, חם ורך מאד כלפי ירמה והוא אף חפץ, לראשונה, בקרבתה הפיזית ומבקש שתנשקהו, וברקע החוגגים הצוהלים. אך ירמה חשה שהיא "כיונה שהוא רוצה לזלול" ורוצחת את חואן ובה בשעה את ילדיה העתידיים שלא יהיו עוד לעולם.

אפשר להמשיך ולהתפעל מן העיבוד החכם והקומפקטי של פיטובסקי שבמקום 24 הדמויות שלורקה כתב במחזהו, הצליח בעזרת 4 שחקנים (ועוד כמה סצנות בודדות בהן גם הוא משחק) - ליצור עולם שלם של כפר ספרדי על שלל דמויותיו מבלי לוותר על אף מהלך דרמטי חיוני תוך הידוק הסיפור, וכיצד הצליח לתרגם את ספרד שטופת השמש, החום והאור הבוהק, יחד עם הזיעה וריחות העדר והאדמה- להצגת לילה וירח מבלי לאבד דבר. רק להרוויח. אפשר להמשיך ולדבר על הישגי משחק וירטואוזים ויוצאי דופן בעלי עומק אנושי ורגישות מלאת גוונים - של נעמה ארמון ורוי קלדרון. ועל דנה, בועז ורונית המגישים תפקידים מטופלים, מפורטים ונוגעים ללב בכל סצנה וסצנה. ועוד לא הוזכרה המוסיקה הפיוטית והיפה של אלברטו שוורץ, שהשתלבה ברוח הספרדית ויצאה ובאה ברגישות בין התמונות ובתוכן וגם התלבושות החכמות של נטשה טוכמן פוליאקוב, הנכונות למקום, לזמן ולאווירה בחוץ, עם עודפי בד המתנפנפים ברוח ומעצימים את הרובד המטפורי שבהצגה (בגד הזקנה, בגד הנזיר העיוור, בגדי הכובסות הכתומים ועוד).

בצומת מחשבותיי נפגשו לורקה- בן גוריון- ירמה. ואילו בצומת לבי, בין החדרים לעליה, התיישב לו לבטח תיאטרון אלעד על שחקניו הנפלאים ועל הבמאי הייחודי והמוכשר כל כך. "בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בנסים הוא אדם לא ריאלי" אמר בן גוריון. סעו למדבר. תפגשו שם חולמי חלומות ריאליים.

 

הזנת תוכן: 10.10.2016

חזרה לדף הראשי "התיאטרון של רויטל איתן"

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل