פסיכוזה - בתיאטרון חיפה

ssychosis

מאת רויטל איתן

אני חושבת על 4:48. שעת היקיצה. השעה בה הייתה מתעוררת שרה קיין בעת אשפוזה בבית החולים הפסיכיאטרי, בגין דיכאון קליני עמוק. קיין מתעוררת. היא אישה. קיין היא מחזאית מחוננת. קיין היא חולה פסיכוטית. קיין מתעוררת בחדר בבית חולים. חדר סגור ונעול. כולו לבן. קירותיו זכוכית. חדר שקוף, בלתי חדיר. נראה. בלתי נגיש. חשוף. לא מאפשר מגע. שרה קיין היא בעלת הפרעה נפשית חמורה המשבשת עליה את שיפוט המציאות, את התפיסה, את התפקוד. שרה קיין חותכת את הורידים. שרה קיין מרזה 14 קילוגרם. תסמיני הדיכאון שלה הם: איבוד תקווה, שעמום, תחושת כשלון, אשמה, מחשבות אובדניות, איבוד עניין בזולת, איבוד יכולת להחליט, חוסר תיאבון, איבוד היכולת לבכות, איבוד יכולת לאהוב, איבוד היכולת היצירתית, איבוד החשק המיני, רצון למות.

לשרה קיין מרכיבים פסיכוטיים המשולבים בדיכאון: מחשבות שווא, הזיות, קהות חושים, תחושת חטא ואסון שהיא עצמה אחראית לו. שרה קיין מדברת עם עצמה. מדברת עם מוחה. מדברת עם הרופא. היא הוזה. מתנגחת בקירות. הגוף שלה כבד. שבור. רצוץ. מעוות. היא זקנה בשנות העשרים לחייה. שרה קיין כתבה חמישה מחזות בחמש שנים. יומיים לאחר שסיימה את המחזה "4:48 פסיכוזה" התאבדה. תלתה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי. בת 28 במותה.

" אחרי 4:48 אני לא אדבר יותר
הגעתי לסוף הסיפור המשמים והדוחה הזה של הכרה כלואה בתוך פגר זר...
אני כבר מתה המון זמן...
איך אטבע בדיפרסיה....איך אני יכולה לחזור לצורה עכשיו כשהצורה של המחשבות שלי נמחקה?
בנויה להיות בודדה
לאהוב את מי שאין
תמצאו אותי... תשחררו אותי... מזה..."

בתוכניה מצוין כי המחזה הועלה בלונדון ב'רויאל קורט' בשנת 2000 (שנה וחצי לאחר מותה). הוא יצירה העוסקת בייאוש אנושי קיצוני. המחזה מזמין את הצופה להיכנס לתוך מצב המחלה, לתוך חוויית הכאב, לשהות עם המחשבות המנותקות, הטורדניות, לצלול לתהום העצב, לכאב האינסופי, לחוש את אובדן הטעם, את חוסר המשמעות שבכל רגש ומעשה.

אין במחזה הוראות בימוי. אין דמויות. אין אפיון. אין סיטואציות. אין מקום. יש תמונות של טקסט שונות באורכן. הטקסט הלירי פתוח לחלוטין וניתן לפרשנות חופשית. קיין האמינה "בתיאטרון המציג תמונות מלאות ביופי ובאימה" ולא הסכימה לשייך עצמה לשום ז'אנר או תנועה. בוודאי לא האמינה בתיאטרון פסיכולוגיסטי. על המחזה הזה כתבה:"הוא עוסק בקרע שבין התודעה וההוויה הפיזית. בעיני זה השיגעון...".

תיאטרון חיפה מעלה כעת את המחזה בבימוי עמיר קליגר. עמיר התוודע למחזה לפני 12 שנים ומאז הוא עוסק בפענוחו. בתהליך חזרות ארוך וחושפני יחד עם השחקנים וכל שאר היוצרים, ותוך מפגש עם עולמם של חולי נפש וחקירה של תהומות הייסורים - בחר עמיר לפרש את המחזה כמפגש בין שתי דמויות: האישה החולה- בגילומה של לירון בן שלוש, והרופא המטפל- בגילומו של ישי גולן. את התרגום הפיוטי והמטלטל עשה דורי פרנס. המפגש מוקם בזירת בית החולים המעוצבת על ידי עמית דרורי. את התלבושות עיצבה רונה משעול. המוסיקה והסאונד - גיא כוכבי, עיצוב התנועה - אופיר דגן. עיצוב התאורה- פיליס רוס. כל היוצרים וכל מרכיבי ההפקה הבימתיים, שותפים שווי ערך ומשקל לבניית החוויה התיאטרונית העוצמתית הזו.

שעה וחצי ישב הקהל חסר נשימה. אף צלצול תועה של טלפון לא נשמע. אף הבהוב של ס.מ.ס משועמם לא נראה. דומם ופעור עיניים ישב הקהל וצפה בחיזיון. נשאב לתוך חשכה עמוקה, סמיכה, מעיקה. חשכה כבדה שעטפה את החלל הפיזי של האודיטוריום שנוטרל באופן קפדני מכל מקור אור, כמו גם תחושת חושך-צלמוות של חלל תודעתי. שעה וחצי של מסע בתוך הגהנום. מסע מטריף חושים, מתקיף, מחניק, מנטרל, מטלטל, מלא רחמים, מזוויע. נפלא. מפלצתי. מהפנט, ילדותי, אנושי. עד קילוף העור.
תיאטרון חיפה, משה נאור, עמיר קליגר, השחקנים וכל היוצרים-
תודה על האומץ, תודה על העומק, תודה על יושר אמנותי.
זו הצגה שחייבים. חייבים. חייבים לראות.

 

הזנת תוכן: 14.6.2015

חזרה לדף הראשי התיאטרון של רויטל איתן"

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل