גיליון 002

כתב העת הבה להבא מנסה לנסח תמונה שירית עתידנית שאינה "מדברת" עם שירת המאה ה – 20 ואינה דבוקה לקונטקסט הלוקאלי, העכשווי, החברתי בישראל.
קריאה בשירים ובמאמרים בכתב העת מייצרת חוויה שלעתים גובלת בסוריאליזם. משחקי שפה, משמעויות תלושות ואקספרמנטליות מנחים את הקורא לאורך ולרוחב הגליון.

מתוך פתח הדבר לחוברת:

ואנחנו אומרים: שואות המאה (הו, המאה ה!) לא התחוללו בגלל יומרנות יתר, אין בכלל יומרנות יתר, יש רק שמרנות על, כי אנחנו לא רוצים רפורמות, אנחנו רוצים מהפכות, גאולה, תיקון עולם, כי אנחנו ה-100%, כי כולנו אוברקווליפייד, אנדררייטד, אנדרפייד, כי אין לגוגל מספיק נקודות כסף או רייטינג לנקד נשיקה אחת שלי, כי...

אמיר מנשהוף

*

כּוֹחַ אָדָם בּוֹ

לִפתֹּחַ יוֹם בְּאָדָם

לִזרֹחַ

הַזְּמַן זָ כָּל כָּך

הַזְּמַן זָ

וּמִתמַזֵּל

דּוֹחֵף אֶת הַקִּירוֹת בְּכוֹחַ מְעַניֵן

שֶׁיּוֹתֵר נִשׁמָע מֵהֶם

וּפָחוֹת מֻכָּר

וְלֹא נִראֶה שֶׁאֶפשָׁר

לִנגֹּחַ בּוֹ

וְלָנוּ הַדּחוּפִים נוֹתָר

לְהִדָּחֵף

לְהִדָּחֵף הֲכִי חָזָק קָדִימָה

בָּרָצוֹן הֲכִי גָּדוֹל

הֲכִי שָׁחֹר

עודד כרמלי

בְּלִי שָׁדַיִם

מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ

נִרְאֶה אוֹתָךְ

בְּלִי שָׁדַיִם

מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ

נִרְאֶה אוֹתָךְ

מָה כְּבָר נִרְאֶה

בְּלִי שָׁדַיִם

מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ

נִרְאֶה אוֹתָךְ

מָה כְּבָר נִרְאֶה

לָךְ שֶׁנִּרְאֶה

בְּלִי שָׁדַיִם

מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ

נִרְאֶה אוֹתָךְ

מָה כְּבָר נִרְאֶה

לָךְ שֶׁנִּרְאֶה

לָךְ

בְּלִי שָׁדַיִם

מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ

נִרְאֶה אוֹתָךְ

רייסקינדר

אֲנִי לֹא בֶּן אָדָם אֲנִי

שָׁלָב בָּאֵבוֹלוּצְיָה

יואב עזרא

בנהר התופת האנושי

דְּמוּת אַחַת נִסְחֶפֶת

וּדְמוּת אַחֶרֶת נֶאֱחֶזֶת בִּכְנַף חֻלְצָתִי

אֲנַחְנוּ חֲבֵרִים

בִּנְהַר הַתֹּפֶת הָאֱנוֹשִׁי

אֲבָל הַמַּאֲבָק לַחַיִּים

מֵהַטֵּרוּף הָיִיתִי יָכוֹל לַהֲרֹג אֶת שְׁנֵיהֶם וְהֵם יָכְלוּ

לַהֲרֹג אוֹתִי

בִּנְהַר הַתֹּפֶת הָאֱנוֹשִׁי

נוית בראל

מחדש

בָּעִיר לֹא חָל שִׁנּוּי. שׁוּם דָּבָר לֹא נַעֲשָׂה קָטָן יוֹתֵר

כִּי הַגּוּף גָּדַל. כָּכָה מַתְחִילִים זִכְרוֹנוֹת. נִתְגַּבֵּר עַל

עַצְמֵנוּ כְּדֵי לְהַתִּירָם. רַק הַמַּחְשָׁבָה חֲדָשָׁה, לֹא הַחֶדֶר.

לְמוּל הַחַלּוֹן חַלּוֹנוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. אִישׁ אֵינוֹ

מוֹדִיעַ לָנוּ שֶׁהָאֲרוּחָה מוּכָנָה, הַחֶשְׁבּוֹן שֻׁלַּם, הַגָּדֵר

תֻּקְּנָה. זוֹהִי עִיר הַמְּבֻגָּרִים, עִיר וּמְלוֹאָהּ, אֲרֻכָּה

וּמְפֹרֶטֶת עַד לְאֵין תֵּאוּר. חֶלְקֵנוּ זָעוּם עַד כְּדֵי חֶרְפָּה.

עִם כָּל צַעַד אֲנַחְנוּ תּוֹלְשִׁים קְצָת מִמֶּנָּה. מְפַזְּרִים מִלָּה

אַחַת בְּכָל מָקוֹם, תְּנוּעָה אַחַת שֶׁל הָרֹאשׁ, שֶׁקֶר אֶחָד