גילי חיימוביץ'

גילי חיימוביץ'

קלידוסקופgili haymovitch

אַתְּ מִתְבּוֹנֶנֶת בִּי לָרִאשׁוֹנָה מִבַּעַד לְעֵינֵי הַקָּלֵידוֹסְקוֹפּ שֶׁלָּךְ.
הַחִיּוּךְ נִשְׁבָּר עוֹד לִפְנֵי שֶׁעוֹבֵר דַּרְכּוֹ.

 

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

עולות לי מספר אסוציאציות בתשובה לשאלה הזו. את השיר הראשון שלי כתבתי בכיתה א', כשלמדתי לכתוב. הוא תיאר מלכה השרה למלך שלה וכמובן לווה בציור. אני מניחה שהוא עדיין שמור איפשהו בבית הוריי.

עם זאת, כנראה חיברתי שירים עוד לפני שידעתי לכתוב. כשהייתי ילדה בת ארבע בערך אמרתי לאמי שתלתלי הזהב של אחי הקטן מאירים לי את החדר. אימא שלי התפלאה מהדימוי ושילבה אותו בשיר ילדים שכתבה. אולם השיר לא זכה לראות אור. מומחה לספרות שקרא אותו טען שלא הגיוני שילדה קטנה תתבטא ככה...

עוד אסוציאציה קשורה לתגובה שלי לטקסט. כילדה, כשהייתי במצוקה נהגתי לפזם לעצמי שירים מוכרים או ולהמציא להם מילים משלי או ליצור משחקי מילים על סמך אמרות שונות. אחד הבולטים בהם היה "פרח הלילך" ששרה בין השאר חוה אלברשטיין. אני מניחה שהוא תפס אותי בגלל הנימה המלנכולית ומשחק המילים בין "לילך" ל"לי ולך". בהדרגה עזבתי את המבנה הקיים של שירים ואמרות והמצאתי יותר ויותר שירים משל עצמי. מובן שכאשר בגרתי בחרתי מדי פעם לעשות פרפראזות מודעות. בספרי האחרון, "תינוקת", יש שיר בשם "חלבה" שהוא מעין מחווה למנהג מילדותי לפתח את "פרח הלילך" לשירים משלי. הפעם הוא הופנה לבת שלי.

מובן שכילדה אהבתי ספרים והם ליוו אותי בחלקים ניכרים של חיי. הוריי היו מספרים סיפורים לפני השינה ואני הייתי מתמרנת את אחי הקטן כדי שיקראו את הספרים שרציתי. אימא שלי הייתה חולקת איתי סיפורים ומחזות שלמדה באוניברסיטה, ולפעמים הייתי קוראת אפילו תוך כדי הליכה או ארוחה. לשבת בבוקר הייתי מכינה לי מבעוד מועד ערימת ספרים שאוכל לקרוא בה כשאני קמה ראשונה בבוקר והבית שקט וללא הפרעות.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

אני חושבת שתפקידה של השירה הוא קודם כל פשוט לרגש או לפנות לרגש. בלי זה היא לא יכולה להגיע רחוק. זאת היות שהיא מדבררת את האינטימי ביותר ועושה זאת באופן הקרוב ביותר לאופן שבו הוא נצרב בתודעה. מכאן שתפקידה מעבר לזה הוא שיקוף נימי התודעה, שיקוף הדברים שאין להם מילים או שאינם נאמרים, הדברים שנמצאים מתחת לפני השטח או אמיתות שאינן מתנסחות באופן אותנטי. תפקידה ליצור אינטימיות בין אדם לטקסט כדי לקרב את הקורא לחוויות של עצמו, של האחר. מעצם החוויה של סוג כזה של אינטימיות, הקורא יוצא נשכר באיזשהו אופן. לפעמים בזכות האיכויות האלו, השירה פשוט עוזרת להרגיש פחות בדידות, איזשהו סוג של הקלה. היא יוצרת מעין סדר או תבנית בחוויות ובעולם שהוא כאוטי, באמצעות ההבנה האינטימית והאינטואיטיבית שנדרשות לה.

מיהו המשורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

נראה לי שהייתי רוצה להיפגש עם לאה גולדברג. אני אוהבת את שירתה ומרגישה חיבור לא רק לשיריה ככלל, אלא גם לבדידות ולערגה שבהם. אני מתחברת להיותה חצויה בין שני עולמות, בין מקום הולדתה ברוסיה לארץ ישראל. אני מרגישה שהנושא של חוסר שייכות תמיד העסיק אותי והיה רלוונטי עוד מהיותי ילדה. עם זאת, עקב המגורים הממושכים שלי בקנדה, הוא עלה על פני השטח והתחדד. כמו שכתבה לי המשוררת אגי משעול בתגובה לספרי "עונת המוך", גם אני מרגישה את כאבן של שתי מולדות. "אולי רק ציפורי מסע יודעות / כשהן תלויות בין ארץ ושמים / את זה הכאב של שתי המולדות", ניסחה את זה גולדברג בשירה "אילנות". גם אני, כמו גולדברג, שעבודתה הייתה ענפה מאוד, הרחבתי את העיסוק שלי לתרגום. זאת בעקבות חיי בקנדה והכתיבה שלי עצמי באנגלית. מבחינה ביוגרפית יש בינינו הבדלים תהומיים, ואחד הבולטים בהם הוא שאני בעלת משפחה ואילו היא הייתה ערירית. כמו כן, אני גם מאוד קשורה לאנשים דרך עבודתי כמטפלת בהבעה ויצירה ומנחת סדנאות. עם זאת העיסוק שלה באישי ובאוניברסלי, שאינו מובן מאליו על רקע התקופה שבה חייתה, והאופן שבו היא עושה זאת, הוא יחסית ישיר ובהיר. בנוסף, היא מלווה את כתיבתה בתיאורי נוף, שאצלי החלו להתפתח כשנחשפתי לנוף הקנדי. כל אלו גורמים לי לתחושת קרבה מיוחדת עם כתיבתה ולסקרנות לגבי דמותה.

היכן את כותבת?

אני כותבת כמעט בכל מקום ומנסה שתמיד יהיה לי פנקס בהישג יד. אם אני מנסה להכליל, נראה ששירים באופן ראשוני נוטים לצוץ כשאני בדרך לאן שהוא, לפני השינה, כשחיי עוברים שינוי מטלטל או פשוט כשאני מול המחשב שלי. אחרי הכתיבה הראשונית, שלרוב נעשית בכתב יד בפנקס, אני מעבירה את השירים למחשב. שם אני ממשיכה לעבוד עליהם במידת הצורך. כשהם מוקלדים, מתבהרים גם המבנה הצורני שלהם ושייכותם או חוסר שייכותם להקשר, לשירים שכבר כתבתי.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי בשיר "קלידוסקופ", שהוא אחד השירים שפותחים את ספרי האחרון "תינוקת". זהו שיר שאפשר לקרוא גם כשיר ארס פואטי, כלומר ככזה המתייחס למעשה השירה, ולא רק כשיר של אם שאך ילדה תינוקת. אפשר לחשוב על שירה כמין מערכת מראות שבורות, קטנות וצבעוניות, היוצרות ביניהן צורות ומבנים שונים מאלו שיתגלו לעין שאינה מצוידת בקלידוסקופ. דרך הקלידוסקופ, כלומר השירה, חיוך למשל כבר לא בהכרח יהיה חיוך או אולי יקבל משמעויות נוספות. עם זאת, מעשה השירה יעניק לו יופי ועוצמה משלו גם אם יחשוף מעין מציאות שבורה, איזשהו סוג של שבר. יכולתה של השירה להתבונן במציאות באופן שונה, בפרספקטיבה אחרת, אוצרת יופי ועוצמה, חושפת אמיתות שאינן נראות ללא קלידוסקופ השירה.

 

הזנת תוכן: 22.9.2015

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"